אתה לוחש אפוף עשן

לאחרונה שמתי לב שמשהו לא בסדר אצלי, אני מגיב, מתנהג, מדבר ואפילו חושב אחרת. הבעיה היא שאני לא מצליח לשים את האצבע על מוקד הבעיה, בכל פעם שנדמה לי שתפשתי משהו הוא שוב חומק מבעד לאצבעותי. אתמול למשל, צפיתי בסרט "הפנטזיה של הל", קומדיה טיפשית למוצאי-שבת, ולעזאזל, ממש הייתי על סף דמעות. נסחפתי לתוך העלילה (הדבילית עד כאב) והלב, בתגובה לא רצונית, התמלא חמלה על כל המין האנושי. כולם חיים עם כל-כך הרבה כאב, חשבתי לעצמי, ואין לאן לברוח. מה בסך-הכל כולנו רוצים? להינות קצת מהחיים, לאהוב ושיאהבו אותנו בחזרה, שנרגיש שייכים. למה זה כל-כך קשה?

בשבועות האחרונים כולם נראים לי מאוד מדוכאים ורק אני, כך נדמה לי, מרגיש בסדר. יכול להיות שאני נמצא על סף התמוטטות עצבים? אני לא מרגיש כך, אבל אולי זה חלק מההתמוטטות, מי יודע איך הדברים האלה באים לידי ביטוי. מה שהורג אותי זו הבנאליות המחרידה של כל העניין הזה, אני מקווה שההידרדרות תעצר לפני שאני אתחיל לחשוב שיאיר לפיד הוא פשוט בחור נחמד...