"משה, בוא מהר, אני חושבת שדני הקטן נפל לבאר החוכמה!"
"מה?" צועק מן המטבח.
"בוא מהר!"
"למה?"
"תבוא כבר! אני חושבת שדני נפצע!"
"אוף, רק רגע..." מוריד את הסינר ויוצא החוצה.
"אסון, שוד ושבר! דני נפל לבאר החוכמה!" אוחזת ראשה בין ידיה.
"תירגעי רגע, בסדר," מתכופף אל פי הבאר וצועק בקול. "דני, אתה כאן?"
"זאת שאלה טובה," עולה קול ילדותי מן הבאר. "ב"כאן" אתה מתכוון לממשות הנראית או ליסוד הוויה רוחנית אל-זמנית?"
"אלוהים אדירים," משה אוחז בחזהו ומחוויר. "דני'לה נפל, מה נעשה?"
"כמה פעמים אמרתי לך לסתום את החור הזה, הא, כמה?!" מסתובבת סביב עצמה בחוסר אונים. "צריך לקרוא למכבי אש, רוץ תביא חומש וגמרה, תראה מה כתוב לעשות."
"רינה, תירגעי, תנשמי עמוק." קולו איטי ועמוק ומלא תוגה. "צריך לומר על הילד קדיש."
"לא!" קורעת בגדיה וזורה חול על ראשה. "זה הבן שלי, אני אוהבת אותו, גידלתי אותו מינקות ואני אמשיך לאהוב אותו לא משנה מה יקרה."
"רינה, זה כבר לא הבן שלנו," מוחה דמעה. "ככל שתקדימי להבין זאת כן ייטב לכולנו."
"לא! לא... לא... לא...!"
"אני אלך להביא את הסידור..." משה, גורר רגליים וכפוף, נכנס אל תוך הבית.
"דני'לה," היא קוראת אל תוך הבאר. "אתה רוצה שמיכה, קר לך?"
"תני לי לחשוב על זה רגע," אמר הקול הילדותי מתוך האפלה. "קור זו תחושה שמקורה בנתוני חושים, לכן אין לי שום ידיעה של קור אלא רק סברה. וסברה היא דבר מפוקפק מאין כמוהו. אין לי שום יכולת לקבוע א-פריורית אם אכן קר, או להגיע לוודאות כלשהי בנוגע לתחושותיי. אם נתחשב בנתונים אמפיריים הרי שיתכן מאוד שקר לי כרגע, אך הכשל האינדוקטיבי מראה כי אין אנו יכולים לגזור מהניסיון את מה שאינו כלול בו. לכן, אם אכן קר, הרי שלא..."
"לא!!! דני'לה, ילד שלי..." מיבבת אל כפות ידיה.
"רינה," צועק משה מפתח הבית, בידיו הוא סוחב שק מלט תפוח. "זוזי מהדרך, אני הולך לסתום את הבור!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
