אתה לוחש אפוף עשן

באיחור אופנתי לא קטן התפניתי אמש לצפות ב"קן פארק", סרטו האחרון של לארי קלרק. הסרט נפתח בסצינה בה אנו רואים נער נוסע על סקטבורד ברחובותיו של פרבר אמריקני טיפוסי, אלו הם אותם רחובות בהם צילמו אינספור סרטים וסדרות כמו "שנות הקסם" או "קטיפה כחולה", זוהי האמריקנה שנמצאת מחוץ לניו-יורק ולוס אנג'לס ויש לה רק שני מצבים: תמימות נעורים סכרינית (כאן תמצאו את מולי רינגוולד ו"שנות הקסם") או לחילופין, כאשר התמימות משמשת כמסווה לכוחות אפלים (כאן גרים בכיף פרדי קרוגר ודיויד לינץ'). הסרט הזה מתאים לקטגוריה השניה. בזמן שהכתוביות רצות על המסך אנו נהנים משיר פאנק, ובינתיים הנער הג'ינג'י עם הסקטבורד מגיע למקום בו מסתובבים כל הסקטבורדיסטים, הוא מחליק קצת, בכשרון לא מבוטל יש לומר, ואז מתיישב על קצה אחת הרמפות, מוציא מתיק-הגב שלו מצלמת ווידאו ואקדח, מכוון את המצלמה אל פניו המנומשים ויורה לעצמו בראש. הבחור הזה היה קן פארק, על שמו הסרט, וכאן בעצם הוא מסיים את תפקידו. נדמה לי שהייתה כאן איזושהי כוונה סמלית, אך מכיוון שאני די אטום לדברים כאלה כנראה שפספסתי אותה. לקראת הסוף אנו חוזרים שוב לדמותו והקריינות מספרת לנו שהוא התאבד כי הוא גילה שחברה שלו בהיריון. נו, טוב.            

          הסרט עצמו עוסק בכמה בני נוער, שכולם, בדרך זו או אחרת, מעורבים במערכות יחסים הכוללת שלל סטיות מיניות. אך זהו אינו סרט כמו Kids (1995) או Bully (2001),  שעסקו בחבורות ילדים ומעלליהן הסקסיים והברוטליים, למעשה, אין בסרט הזה שום חבורה. מה שיש כאן בכל זאת זה כמה סיפורים, לא קשורים אחד לשני בשום צורה, שהעריכה מזגזגת ביניהם; מלבד סצינת הסיום, שבינה לבין שאר הסרט אין ממש קשר, הגיבורים לא חולקים שום זמן מסך משותף.

            הסרטים הקודמים של לארי קלרק, התאפיינו בסגנון ריאליסטי מאוד, כמעט תיעודי, היה בהם משהו כל-כך אמין שאחרי הצפייה היה קשה לי להאמין שהשחקנים לא משחקים את עצמם. כמו קודמיו גם "קן פארק" עוסק בחייהם של טינאייג'רים אמריקניים אשר שגרת חייהם מורכבת מצריכת סמים-קלים, זיונים, ניכור ופרצי אלימות מזדמנים. בית-ספר למשל, אינו כלול בחבילה. המבט של לארי קלרק על המציאות הזאת הוא מבפנים, הוא לא מציע לנו נקודת מבט חיצונית ולא כופה על הדמויות שום שיפוט מוסרי, על-ידי כך הוא מאפשר לצופים הצצה אינטימית אל עולם שמופעלות עליו, באופן יחסי, מינימום של מניפולציות קולנועיות. הוא אוסף הרבה שחקנים בלתי מקצועיים ונותן להם לאלתר חלק ניכר מהדיאלוגים. אחד השחקנים בקידס סיפר כי בסצינת המסיבה כל המשתתפים השתכרו ועישנו וקלרק פשוט התרוצץ עם המצלמה ותיעד את האינטראקציה ביניהם. הצרה היא  שב"קן פארק" הסיפורים כל-כך קיצוניים שחוץ מהסגנון החזותי לא נותר הרבה מהריאליזם. מהרבה בחינות הוא הזכיר לי את "אושר" של טוד סולנדז, גם מצד התכנים וגם בדרך בה הוא מגולל את הסיפור. אבל בניגוד לקלרק, סולונדז לא מתיימר להראות לי את "החיים כמו שהם", ועל כך אני מודה לו.

בסרט יש ארבע דמויות עיקריות, אנו לא זוכים להכיר את אישיותם אלא רק את נסיבות חייהם. אפשר להתייחס לזה כאל בחירה סגנונית, אבל ניתן גם לכנותה אוזלת-יד. יש את הילד (עגיל בגבה ותספורת קוצים) שמזיין קומבינציית אימא ובת. האם היא אישה מבוגרת, עקרת בית משועממת שנראית כמו שחקנית פורנו, ואת הבת החמודה אנחנו רואים רק פעם אחת, בארוחת ערב משפחתית. יש את הילד השני (שיער קצוץ), שהאבא השרירן שלו מתעלל בו ואמא שלו בהיריון. פיצ'ס, היא הצלע הנשית של הסיפור, אמה מתה כשהיא הייתה קטנה, אביה נוצרי אדוק והיא ילדה טובה שבזמנה החופשי נהנית לקשור את החבר שלה למיטה ולנשוך אותו. וכמובן יש גם את טייט, הפסיכי של הסרט, וללא ספק הדמות המעניינת ביותר, הוא אפילו קיבל אישיות. טייט גר עם סבא וסבתא, בבית פרברי נחמד, יש לו כלב עם שלוש רגליים ובזמנו החופשי הוא נהנה לכתוב שמות מצחיקים על תמונות של ילדים סומליים מוכי-רעב, לקפוץ בחבל עם הילדות בשכונה ולאונן תוך כדי שהוא חונק את עצמו. טייט הוא הדמות החביבה של הסרט, למרות שהוא מקבל פחות זמן מסך מחבריו הסיפור שלו מצליח להתבלט, וכל זאת בשל תכונה אחת שחומקת משאר הסיפורים – הומור.  העלילה שלו די פשוטה, אך בניגוד לשאר הסרט היא אינה מסופרת מתוך כובד ראש ורצינות תהומית: טייט, בחור מעט פסיכוטי, נוהג לשחק שבץ-נא עם סבו וסבתו, והדבר שהכי מעצבן אותו בעולם זה כשסבא מרמה. יום אחד הוא מתעורר באמצע הלילה (עירום כביום היוולדו), לוקח עוגה מהמקרר ובאותה הזדמנות דוקר למוות את סבא וסבתא בשנתם. הוא נתפס על-ידי המשטרה ולכן הוא נעדר מהסצינה הסופית שמשמשת כמין פגישת-מחזור לכל הדמויות ששרדו את הסרט. את היותם בחיים הם חוגגים באורגיה פרועה, שהיא ללא ספק הבחירה המתבקשת בסרט מעין זה.

מתחילתו ועד סופו שופע קן פארק בסצינות מין בוטות למדי, שלא כמו ברוב הסרטים האמריקניים, הבמאי אינו משתמש בזוויות מסוות או הרמזים, הסקס מצולם כמו בסרט פורנו, כלומר בקלוז-אפ שנכנס ישר אל תוך האקשן. אפילו יחסית ללארי קלרק יש הרבה סקס בסרט הזה. האמריקאים לא אוהבים דברים כאלה ולכן הסרט לא הופץ בארץ מולדתו. מעניין לבחון את התפתחותו של קלרק לאורך השנים, נדמה כי מסרט לסרט אנו זוכים לראות יותר בשר חשוף ופחות דיאלוגים. ב"קן פארק" הדמויות מוגדרות לפי הנטיות המיניות שלהם, הן לא עוברות שום תהליך ולמעשה הדרך בה הם אוהבים להזדיין היא המאפיין הנפשי היחיד שלהם: "אני אוהב לקשור את חברה שלי, לכן אני קיים". כמו כן, במהלך הצפייה לא יכולתי להתחמק מההרגשה שהסרט עצמו הוא ההגדרה המינית של הבמאי,  הריבוי האובססיבי של נערים צעירים וחלקים מלמד אותנו יותר על לארי קלרק מאשר על אמריקה. גילוי נאות: אני לא יודע איך זה באמריקה, אבל כשאני הייתי תיכוניסט אני זוכר בבירור שלבשתי חולצה פעם בכמה זמן. התחושה הדומיננטית היא שהסרט נולד מתוך הפטיש של קלרק, כל "אמירה" שאולי הייתה אמורה להיות בסרט הזה נדחקה לפינה מרוחקת שיד הצופה אינה מגעת אליה. את הביקורת  הפוליטית או החברתית שמנסים לדלות מקן פארק צריך לסחוט בכוח מתוך שפע נערים חשופי-חזה וזקופי פין. אפקט הזעזוע, שאמור לתפוס את הקהל בגרון ולטלטל אותו, שוחק את עצמו במהלך התשעים-ומשהו-דקות של הסרט. אם אתה מכה מישהו עם פּטיש על הראש זה מפתיע, אבל אם אתה עושה זאת שוב ושוב, כדאי שתהיה לך סיבה טובה, אחרת זה לא מעניין. לכן, אם אתה לא שותף לפנטזיות המיניות של קלרק, אחרי כחצי שעה מתחיל להיות קצת משעמם. אף-על-פי-כן, לא ניתן לבטל את הסרט הזה בקלות, בכל זאת יש משהו מאוד מרענן בלראות סרט אמריקני כל-כך לא-אמריקני, וקלרק, אחרי הכל, עדיין נשאר אחד  הבמאים המרתקים והמקוריים ביותר של השנים האחרונות. "קן פארק" הוא לא סרט ששוכחים בקלות, אבל הוא בהחלט לא לכל אחד.

לסיכום: אם אתה הומו שנוהג לומר דברים כמו "יצירת מופת", הסרט הזה הוא בשבילך. כל השאר יכולים לדלג.

קן פארק, בימוי: לארי קלרק ואד לצ'מן.