כשנסעתי היום באוטובוס, בדרכי הביתה, פגשתי אדם שאני כמעט-מכיר מזה שנים ארוכות. ניתן לתארו כמכר משני, אחד כזה שרוב הזמן אני בקושי זוכר את שמו. גדלנו יחד, באותה סביבה, אותו בית ספר, אולי אפילו באותה כיתה, מי יודע? מעולם לא שוחחנו בעבר. ביום העצמאות האחרון הבחנתי בו במסיבה של חבר ילדות. הנהנו אחד כלפי השני, לא יותר. הוא תמיד נראה לי כבחור חביב ומעבר לזה לא היו לי שום השגות כלפיו.
התישבתי במושב שלצידו והתחלנו לספר אחד לשני על חיינו: עבודה, לימודים, נסיעות. הנסיון לשוחח על מכרים משותפים לא נמשך זמן רב, בעיקר משום שלא היו לנו כאלה. דיברנו קצת על העיר שלנו וכמה שהיא השתנתה בשנים האחרונות, ואז הוא אמר "אתה יודע, אני עדיין לא סלחתי לך שקרעת לי את הגלימה." לא היה לי שמץ של מושג למה הוא התכוון. "בגן דוקה," הוא אמר. "אתה לא זוכר?" לא זכרתי. "הייתה לי מין גלימה צהובה שלבשתי על הגב והייתי מסתובב איתה והרגשתי כמו סופרמן. ויום אחד באת אלי מאחורה, קרעת אותה לשתיים ואמרת לי 'עכשיו אתה יכול להיות מנצח תזמורת."
אמרתי לו שאני עדיין לא זוכר את המקרה, אבל באיזשהו אופן זה באמת נשמע כמוני. הוא צחק.
הוא גרם לי לחשוב על כך שלעולם לא ניתן לדעת את מלוא היקף ההשפעה שיש לחיינו על אנשים אחרים. גם אני צחקתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
