בערך כל (הכנס הגדרת זמן כאן) מתחילות לנשוב רוחות חדשות ממאוורר התקרה. חנל'ה חושבת על העתיד ורומן חי את חייו הבלונדיניים בבאר-שבע, מחייך אל הבחורות שלו ושותה משהו עם החברים בסוף השבוע. כבר כמעט שכחתי את כיסאות הגלגלים ואת הריח המחוטא והמפחיד של המסדרונות. אני זוכר שהייתה שם תמונה מכוערת של יאיר גרבוז, תאור מקושקש של עיירה פולנית, כנראה אות הוקרה מאחד החולים או בני משפחתו למחלקה. גם את טעמו של סנדוויץ' הטונה שהייתי נוהג לקנות במכונה אני כבר לא ממש זוכר. הייתי מעשן אז בהיחבא, בפרוזדור שבין המחלקות, או בחדר המדרגות. האפרכסת של הטלפון הציבורי שעמד בלובי ליד המעליות הגעילה אותי במיוחד, פעם כיסיתי אותה במפית נייר כדי ששפתיי לא יגעו בה בטעות. אני זוכר תקופה קצרה בילדותו של רומן, הוא היה עולה חדש, מקסים ונאה, מסוג הילדים שכולם אוהבים. הוא תמיד חייך והצטיין בספורט. ידעתי שלא צריך לדאוג לו, הוא אחד מאלה שמסתדרים בחיים. אני תוהה עכשיו מה עלה בגורלם של חנל'ה ורומן. יש בזיכרון כל- כך הרבה קצוות פרומים, כל-כך הרבה דרכים ללא מוצא. פירורי הלחם לעולם אינם מובילים לשום מקום. אני עכשיו יושב כאן לבד, וכולם עם כולם. עדיין לא קיבלתי את כל הציונים, לא בדקתי מתי אני משודר בטלוויזיה, לא התגלחתי. יש עוד זמן. המאוורר אמנם נושב רוחות חדשות אך הן חלשות, ומי יודע אילו שינויים עוד יעברו עליהן עד שהן יצננו את זיעתי. חלפה החירות וכעת צריך לבקש סליחה, לכפר על עוונות. אני לא בטוח שכל זה אפשרי. לפעמים אפשר לדעת, ליותר מזה אני כבר לא מקווה. יש עוד זמן. אחר צהריים תל אביבי אביך וחם, הייתי עייף ומיואש, ואז ראיתי אותה מבעד לחלון, היא הביטה היישר לתוך עיניי ונופפה אלי, והייתי אז שמח לרגע אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
