היום לפנות בוקר פתחתי את החלון וראיתי שהעיר מכוסה בערפל סמיך. הבתים בצדו השני של הרחוב דהו לשרטוט אפור, רק קווי המתאר החיצוניים העידו על קיומם. העץ הנפלא שמתחת לחלוני הפך לנוף מיסטי מתוך אגדה סינית. ריח רענן עלה מהדשא וענפי העץ הכבדים, ולרגע היה נדמה לי כי אוקטובור באמת בפתח.
בשבועות האחרונים גיליתי על עצמי שאני פחות חסין ממה שחשבתי. הרבה העמדות-פנים, שבמשך השנים כל-כך התרגלתי אליהן שכמעט התחלתי להאמין בהן, נחשפו לפתע. כולם רוצים שיראו אותם, שיכירו אותם (אולי זו אחת הסיבות לכתוב בלוג), אבל את מי בדיוק אנחנו רוצים שיכירו? על איזה 'אני' מדובר כאן? יש את האני הזה שהיינו רוצים להיות, זה שאנו מנסים למכור לאנשים כדי שיאהבו אותנו וכדי שלא יעלו אותנו על המוקד מצופים בזפת ונוצות. ויש את האני האחר, זה שאנחנו מדחיקים, האני שמנסים לשכוח שהוא קיים. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שיכירו את האני הזה. זה האני שנעלב כשחברינו זונחים אותנו, האני שמתבייש להודות שלא קראנו ספר מסויים שכולם מדברים עליו, האני הזה ששומר טינה בצורה הקטנונית ביותר שיש. מזל שיש מנגנוני הדחקה.
אני לא מנסה לומר כאן שה'אני המסכן' הזה הוא האני האמיתי, אם כך היה המקרה העולם היה מקום בלתי נסבל, אבל הוא ללא ספק חלק מהותי ממנו. הבעיה היא שלא משנה כמה עיקופים נעשה בחיים, מתישהו, מעבר לסיבוב, הוא פתאום יזנק עלינו משום מקום ויצחק לנו בפרצוף. אותנטיות יכולה להיות לעיתים קשה מנשוא, אבל היא הפתרון היחיד. הדרך אל האותנטיות (כך שמעתי, כי אני הרי מזויף עד העצם) היא קשה וארוכה, אך בלעדיה אנו נדונים לחיים של סבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
