בזמן האחרון אני לא נהנה לצפות בסרטים. פשוט לא בא לי לראות סרט, אני תמיד אעדיף לעשות משהו אחר במקום.
בתור סינפיל די אובססיבי מדובר בחוויה חדשה עבורי. אני לא יודע מדוע נעלם החשק, אולי רצף של סרטים גרועים, אולי סתם סוג של תקופה בחיים? כנראה שילוב. איפשהו במהלך השנה האחרונה הבנתי שאני כנראה לא מבין שום דבר בקולנוע. סרטים שבעיני הם תועבה ובזות זוכים להצלחה גדולה וביקורות מצוינות, סרטים שחביבים עלי נעלמים וזוכים להתעלמות. ביקורים בפסטיבלי קולנוע הוכיחו לי שהטעם שלי כנראה יצא לחלוטין מהאופנה והבינוניות והתפלות הפכו לתו תקן בקולנוע העצמאי לא פחות מאשר בקולנוע המסחרי. הקולנוע הפך למשעמם.
ומנגד, בטלוויזיה, קורים דברים מופלאים. אולי נדוש לחפור בזה, אבל המקום בו באמת רואים את מיטב הכתיבה והבימוי זה בטלוויזיה. התמכרתי לחלוטין ל"מחוברים", נכון לעכשיו זה הדבר הכי קרוב למסטרפיס שראיתי מזה הרבה מאוד זמן. מתוך כל ההמולה של הצילום הביתי, המקריות והפטפטת נובעת אחת היצירות המדויקות ביותר שראיתי מבחינת בניית עולם ודמויות. אך בעיקר זוהי מלאכת מחשבת של אומנות הסיפור, "מחוברים" מצליחים לספר בכל פרק לפחות שלושה סיפורים העשויים מהחומרים הכי בסיסיים ודרמתיים של החיים. הכי אוונגרד והכי מיינסטרים בעת ובעונה אחת.
אחד הסרטים הבודדים שצפיתי בהם בתקופת היובש הנוכחית היה "רובין הוד", האפוס הימי ביניימי של רידלי סקוט. נדהמתי לראות שניתן לביים דרמה תקופתית, עתירת תקציב וכוכבים לגמרי על טייס אוטומטי. הסרט הזה כל-כך יבשושי וחסר כריזמה שזה כמעט פשע מוסרי כלפי הצופה. כשאני, בתור צופה נורמטיבי, מוצא את עצמי משועמם לחלוטין מול סצינות של אונס, ביזה ורצח אני נאלץ להאשים את הבמאי בחוסר מוסריות, ברידוד ההזדהות האנושית. הייתי בנאדם קצת יותר טוב לפני שצפיתי בסרט הזה.
נ.ב. ראסל קרואו הוא כנראה השחקן הכי עצלן בעולם, הוא פשוט מתקרב למצלמה, נותן מבט של גבר גבר קשוח ואז חוזר לשנ"צ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
