אתה לוחש אפוף עשן

"נוסטלגיה היא אבק, מתיישבת על כל דבר, מטשטשת קווי מתאר, מעגלת פינות חדות ולבסוף הופכת לכרית רכה להניח עליה את הראש."

יוסף כהן, מתוך 'מחשבות ביני לבין עצמי'.

 אם זה קליפים ישנים ביוטיוב, מסיבת סלואו בטעם של פעם, או סתם ריח של חורף, כל דבר שמזכיר איך זה היה להיות ילד, ולו לרגע אחד, מיד עושה לי טוב. זה ממכר. למרות שהתחושה הזו למעשה חולפת מהר, רצה דרך הגוף בשניה ומפוגגת, אני מנסה להאחז, לשחזר אותה, להחזיק אותה בשתי ידיים בכל הכוח עוד רגע אחד, רק עוד דקה של מתיקות.

 

עכשיו זה נכון שזכרונות זה דבר אישי, אבל נוסטלגיה יכולה גם להיות קולקטיבית: השיר שכולנו אהבנו, או לא אהבנו, מכנסיים שהיו באופנה או אירוע מכונן. "זוכרת איפה היית ברצח רבין?" זה נכון כמובן גם לדברים פעוטים כמו שקיות הפתעה של ימי הולדת, חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ, עט-עיפרון. כל דבר שהיה חלק קבוע בנוף הילדות וכעת נגוז.

במבט לאחור זה בכלל לא משנה ששנאתי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ או שכל פעם ששמעתי את אייס אוף בייס העברתי תחנה, מספיק שזה שייך לעבר והעיניים מזדגגות וחיוך מסופק עולה על שפתיי.

למרות שהילדות נתפשת כזמן תמים, חופשי וחסר דאגות הרי שאם אני נזכר קצת יותר לעומק הרי שזו התקופה הכי לא-חופשית בחיי. כל הזמן אמרו לי מה לעשות, לאן ללכת, מתי לחזור, מה לאכול וכמה. הייתי חייב ללכת לביה"ס, לישון מוקדם, לסדר את החדר. כל דבר שעשיתי שחרג מהתוכנית הקבועה היה סוג של פשע, עליו לא פעם צריך היה לתת את הדין. החיים בתור ילד הם קונפליקט מתמיד מול הרשויות (הורים) שמנסות להגביל את החופש שלך. ילדים תמיד מבקשים רשות, כי כל מה שלא מותר, אסור.

בסופו של דבר לא הייתי רוצה לחזור להיות ילד. יותר כיף להיות מבוגר. אבל בימים הקשים של אבטלה, חובות לביטוח לאומי, טסט לאוטו ועוד אינסופור דאגות של מבוגרים, מתחשק לחזור לזמן בו הכל היה מסודר עבורי. כשהצרות הללו אפילו לא דגדגו את קצה התודעה שלי. ידעתי שהן קיימות, ראיתי את המבוגרים סביבי נאבקים בהן, אבל זה לא היה ענייני. היום, אם לא בא לי ללכת לביה"ס אני לא הולך. ואף אחד לא יכול להכריח אותי. אני משלם מחיר לא קטן בעבור החירות הזאת, אך בסופו של דבר היא שווה את זה. ויש גם זיונים, וזוגיות וסמים ואלכוהול ואופנוע וחברים עד מאוחר בלילה ולגור לבד ולקנות מה שבא לי בסופר. בעצם הייתי רוצה להיות מבוגר, שעדיין יודע להתלהב, חסר ציניות וחסר דאגות טיפשיות ומיותרות. יש אנשים כאלו, אני יודע, מדי פעם אני פוגש בהם. אבל מעט.

המשרד שקט כמו סרקופג. גברים ונשים בביגוד סולידי ותספורות מוקפדות יושבים בתאי זכוכית, אפילו תקתוקי מקלדת אינם נשמעים. גולת הכותרת של היום הייתה כאשר המזכירה נכנסה לתא הזכוכית הצדדי של אריה מרסל ושאלה אם אכפת לו שהיא תעשה כאן מסז`, הוא הסכים. לחדר נכנסה מסז`יסטית עם מיטה מתקפלת והחלה ללוש את המזכירה. הוא התקשה להתרכז בעבודתו, הוא לא רגיל לדברים כאלה. יום שישי הוא יום מת, הוא רוצה לצאת לסרט, אבל כל הסרטים מדובבים לצרפתית. הוא לא מבין צרפתית. אולי מישהו יזמין אותו לארוחת ערב, כולם מאוד ידידותיים, דואגים שלא יחסר לו דבר. השיגו לו טלוויזית פלזמה ומכשיר דיוידי לחדר המלון. בלחיצת כפתור המסך מסתובב כך שאפשר יהיה לראותו אפילו מחדר האמבטיה שקירותיו שקופים. הנוחיות מירבית. אבל כל הסרטים מדובבים. מחר הם כנראה יסעו להרים לעשות סקי.