כבר כמה חודשים יושב לי על המחשב הסרט החדש של קתרין ביגלו "The hurt locker". משהו בסרט לא עשה לי חשק לראות אותו, הסגנון המאוד ריאליסטי, מצלמת 16 מ"מ, שימוש נרחב בזום ולוק צהוב ודל. אך ככל שנקפו החודשים התחלתי לקרוא על הסרט הזה בכל מקום, הוא מועמד בערך לכל פרס אפשרי. ובכלל,
קתרין ביגלו תמיד הייתה במאית שכיף מאוד לעקוב אחריה. הסגנון שלה לרוב מאוד נקי, מלוקק, הוליוודי, אבל בד"כ יש בו איזה ערך מוסך, התאהבות כלשהי בדמות או אסתטיקה מסוימת. בסרט הנוכחי ביגלו זונחת את הסגנון הרגיל ועוברת למין צילום דוגמה, הרבה כתף, הרבה תזוזה עצבנית של המצלמה, כנראה כדי להמחיש את הבלגן והבלבול של המלחמה. נו, זה הרי מסוג הדברים שבמאים עושים.
התחושה העיקרית שיצאתי איתה מהסרט היא שהוא מעצבן.
העלילה בקצרה: יש יחידה לפירוק פצצות, המפקד שלה הוא קאובוי אמיץ שתמיד קופץ בראש ומבצע מעשים הירואים מאוד מסוכנים. עירק מכוערת, הערבים טיפשים ואכזריים, האמריקאים יפים.
אין שום דבר מעניין בסרט, זה בקלות היה יכול להיות וויאטנם, או כל דבר אחר. הסרט לא מתעניין בסיבות שהביאו לשם את גיבורנו האמריקאים או בשום מאפיין ספיציפי של המלחמה בעירק.
בעצם זה לא מדויק, כי יש מאפיין אחד ספיציפי, עירק היא לא ג'ונגל ירקרק, אלא עזה: הכל שבור, מלוכלך ומלא במחבלים ורוכלים ערבים. הסרט מפאר את הקולוניאליזם ואת רוח הלחימה האמריקאית.
הסרט לא מתעקב אפילו לשניה על האנשים שמניחים את הפצצות, או מדוע הם עושים את זה, אנחנו פשוט מבינים שהם אנשים מאוד רעים שרוצים להזיק לכולם, והחיילים רק עושים את המוטל עליהם. זה לא בא להם בקלות, קשה בקרב, מלחיץ, אבל גם יש אדרנלין ואחוות לוחמים.
לפעמים יש רגעים בהם הגיבור שלנו מתלבט בקשר למשהו, או חווה איזה משבר, אבל פלסטי לחלוטין. כלומר, משבר זה מישהו שיושב עם הראש בין הידיים, או דופק על הקיר במקלחת. אנחנו לא באמת מבינים מה מפריע לו כל-כך, וגם לא אכפת לנו. אין נשים בסרט. שזה קצת חבל בהתחשב בעובדה שזהו שסרט של במאית.
לפעמים אני לא מבין למה ממשיכים לעשות סרטים כאלה, ועוד יותר לא ברור לי זה איך הסרט הזה זכה לשבחים. הרי מדובר בזיוף אחד גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
