בזמן האחרון אפשר לראות הרבה סרטים ישראלים עצמאיים, או סמי-עצמאיים. יחד עם הפריחה המבורכת של הקולנוע הממסדי, זה שממומן על-ידי קרנות וזוכה בפסטיבלים, יש גם קולנוע קצת אחר, כנראה פחות "ישראלי" לפי הגדרת הקרנות. גם הסרטים האלה זוכים לפעמים בפסטיבלים, אבל לעיתים נדירות הם זוכים להפצה והקהל בד"כ אינו מודע לקיומם. אין ספק שגל הסרטים הנוכחי חייב רבות לטכנולוגיות ה-HD, על שלל הפורמטים וסוגי המצלמות. הוזלת עלויות הפקה מעודדות יוצרים צעירים להפיק לבד את סרטיהם, להגשים את החלום בלי לחכות שנים לתשובה מועדה כזאת או אחרת. אמנם זה לא נראה טוב כמו 35 מ"מ, אבל זה נראה מספיק טוב. וזה מה שחשוב.
פובידיליה ושבע דקות בגן עדן הם שני סרטים מאוד דומים ומאוד שונים, ואם כבר השוואות אז אפשר להכליל באותו ז'אנר גם ימים קפואים . אלו הם סרטים דלי תקציב שמשתדלים מאוד להפוך את המגבלות שלהם לקונספט סגנוני. אלו סרטים שמאוד דומים לסרטים אחרים, לא תמיד אפשר לשים את האצבע על הסרט המדויק שממנו הם מושפעים, אבל מרחפת מעליהם התחושה שכבר ראינו משהו כזה בעבר, אולי אצל פולנסקי ב"רתיעה" או אנטוניוני, או בריאן דה פלאמה. ניכר בהם הנסיון לעשות משהו פחות ריאליסטי, יותר ז'אנרי ואפילו פואטי ממה שרגילים לעשות בארצנו הקטנטונת. מאפיין נוסף ומאוד חשוב של הסרטים האלו הוא החיים בתוך התודעה, משחק של מציאות מול דימיון, גיבורים מעורערים וניסיון לגעת בתמות פילוסופיות של הקולנוע המודרניסטי - מהי האמת? היא בראש שלי? או שיש משהו בחוץ? אבל הם לא ממש מצליחים. בדרך כלל הם מותירים בי תחושה מאוד חסרה של בימוי לא אחיד, או סיפור שלא מחזיק.
פובידיליה, או, פולנסקי היה עושה את זה יותר טוב
פובידיליה, סרט הביכורים של דורון ויואב פז, מספר על עופר שכטר, איש מחשבים שמפחד לצאת מהבית, הוא חי את החיים דרך המחשב ובתוך התודעה של עצמו. הוא פוגש בחורה, יש לו בעל בית טרדני שמנסה לזרוק אותו החוצה, יש לו חלומות וחזיונות ופראנויות. לי היה מאוד קשה להנות מהסרט, המשחק והסיטואציות נראו לי מאולצים, הניסיון להפוך את הכל לאוניברסלי, לטענת היוצרים זהו סרט שהיה יכול להתרחש בכל עיר בעולם, והתחושה הכללית של משהו מוכר שלא הולך עד הסוף, כל אלו יצרו חיץ ביני לבין הדמות של שכטר וגורלו העגום. רגעים מסוימים נראו מגוחכים, אחרים תפלים, לפעמים הסרט הציג את עצמו כקומדיה שחורה ובמקומות אחרים כדרמה פילוסופית-פסיכולוגית עמוקה על בדידותו של האדם המודרני.
מבחינה ויזואלית הסרט נראה טוב לפחות כמו פרסומת, תאורה טובה, ארט מושקע, צילום מאוד נקי. הבעיה שהכל קצת נקי מדי. הרבה סצינות מצולמת עם מין תזוזות קטנות בסגנון הפרסומות שמנסות להראות קצת יותר דינאמיות (כי טמפקס זה מרגש!), זה לא ממש כתף, ולא ממש סטאדי-קאם, אלא פשוט תזוזה מעגלית קטנה וחסרת הצדקה, רק בשביל שתהיה תנועה כלשהי בפריים.
אני מתאר לעצמי שיהיו אנשים שיהנו מהסרט, דווקא בגלל שהוא מנסה לעשות משהו קצת אחר, וטוב שכך. אני לא ממש מתחבר לז'אנר הזה גם כשמביימים אותו כל מני מאסטרים יפנים. בשורה התחתונה, הייתי רוצה לראות סרטי ז'אנר שלא מתביישים בעובדה שהם מצולמים בארץ אלא משתמשים בזה בגאווה.
שבע דקות בגן עדן, או, אלן רנה היה עושה את זה יותר טוב
נתחיל בזה שאולי אלן רנה היה עושה את זה יותר, אבל את הסרט שלו לא הייתי רוצה לראות. עם כל הכבוד לקלאסיקה, סרטים של אלן רנה לא עושים לי את זה. אבל אין לי ספק שאם אלן רנה היה חתום על הסרט הזה הוא היה זוכה בהרבה יותר פרסים. באופן כללי אני מרגיש שיש לי הרבה יותר סבלנות לראות סרטים איטיים, מהורהרים, פילוסופיים, משעממים, כשהם דוברי צרפתית. כשזה ישראלי אני הרבה יותר ביקורתי, פחות סומך על הבמאי מלכתחילה, נוטה לחפש את הפגמים, במקום לסלוח עליהם ולהנות מהרגעים הטובים. בצפיה בסרט אומנותי מחו"ל אני מוכן לקבל מנה מסוימת של שעמום בתקווה שעד סוף הסרט זה יצטבר לעומק כלשהו. נקודת הפתיחה שלי בסרט ישראלי, כמו שבע דקות בגן עדן, היא סקפטית, והסרט צריך לעבוד ממש קשה כדי לזכות באמוני במהלך הצפיה.
שבע דקות בגן עדן, גם הוא סרט ביכורים, הפעם של עמרי גבעון, מספר על בחורה שחוותה פיגוע בירושלים, וכעת היא חיה בתוך התודעה של עצמה. במשך כל הסרט הדמות, בגילומה של ריימונד אמסלם (שמשחקת פשוט מדהים, אין מילים, הבחורה הזאת כוכבת!) נמצאת במין חלום, היא מהלכת ברחובות, מחפשת את הפרמדיק שהציל אותה ולא הציל את בן זוגה. היא רדופת אשמה ורעבה לאהבה. בעיקר, כך נדמה לי, היא מאוד בודדה. גם שבע דקות הוא סרט מאוד קטן, אבל בניגוד לפובידיליה מצליח להפוך את הדלות שלו לסגנון קולנועי שלם. במהלך כל הסרט הצופה נמצא במערכת יחסים מאוד אינטימית עם הדמות של גליה, שפניה מביעות עולם שלם של רגשות. הצילום משובח ורגיש, והסצינה בה גליה, הסובלת מכוויות על כל גבה, נשברת ומתחילה להתגרד היא אחת החזקות שראיתי בקולנוע הישראלי.
אך למרות כל המעלות הברורות של הסרט, הוא עדיין מרגיש לא שלם. לעיתים הוא נופל לשעמום, חלק מהדיאלוגים כתובים ומשוחקים רע, בעיקר דמויות המשנה, הפתרונות העלילתיים נראים נדושים יחסית לחומרה והרצינות של הסרט. בניגוד לפובידיליה, הסרט הזה מאוד ישראלי, ולאו דווקא בגלל העיסוק בפיגוע. הצילום המינימליסטי ברחובות ירושלים, העיצוב של הדירות והלוק הפשוט של השחקנים מדיף ריח מאוד מוכר ועל ידי כך מצליח לחבר את הצופים אל הסרט. אפשר לומר שלכל הפחות "שבע דקות בגן עדן" הוא ניסוי מאוד מעניין, וגם אם הוא לא קולע לטעם של כולם, הוא עדיין שווה צפיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
