היה זה אחר צהריים שטוף גשם וקריר בשלהי אוגוסט, העונה הבלתי מוגדרת בה בטוחות עדיין החוגלות מרע ואין מה לצוד – אלא אם תוחם עצמו הצייד לאיזור הצפון, בקרבת תעלת בריסטול, שם באפשרותו לדהור באופן חוקי בעקבות צבאים אדומים ושמנים. אחוזתה של ליידי בלאמלי לא היתה בצפון, בקרבת תעלת בריסטול, כך שבאחר צהריים מסויים זה התכנסו אורחיה כולם סביב שולחן התה. יתר על כן, חרף שיממון העונה ובנאליות האירוע, לא היה בקרבם זכר לאותה לאות עצבנית הטומנת בחובה אימה מפני הנגינה בפיאנולה, או לאותה תשוקה כבושה למשחק ברידג'. תשומת ליבה הגלויה ופעורת הפה של החבורה הוקדשה כולה לאישיותו הגסה והשלילית של מר קורנליוס אפין. מכל אורחיה של ליידי בלאמלי, היה המוניטין שלו העלוב ביותר. מישהו כינה אותו "חכם," והוא זכה בהזמנה בשל ציפייתה הקלושה של מארחתו שיפגין לפחות חלק כלשהו מפיקחותו לשם בידור יתר האורחים. עד שעת התה לא עלה בידה לגלות באיזה תחום, אם בכלל, התבטאה חוכמתו. הוא לא גילה שנינות ולא היה אלוף קרוקט, בעל כוחות היפנוט או במאי הצגות חובבים. גם חיצוניותו לא הפכה אותו לגבר שנשים נכונות לסלוח לו במידה רבה את רפיון שכלו. הוא התדרדר לכדי מר אפין סתם, ושמו הפרטי, קורנליוס, נדמה כלא יותר משקר שקוף. וכעת טען שהביא לעולם תגלית אשר לצידה יראו אבק השריפה, מכונת הקיטור ומכבש הדפוס כשעשועים חסרי חשיבות. המדע ביצע צעדים מבלבלים בכיוונים שונים בעשורים האחרונים, אך דבר זה נראה כשייך יותר לתחום הנס מלתחום ההישג המדעי.
"ואתה באמת מצפה שנאמין," אמר סר ווילפריד, "שגילית דרך ללמד חיות את אמנות הדיבור האנושי, ושטוברמורי החביב שלנו התגלה כתלמידך המצליח ביותר?"
"עבדתי על הבעיה הזו בשבע עשרה השנים האחרונות," אמר מר אפין, "אבל רק בשמונה או תשעת החודשים האחרונים זכיתי להבחין בהבהוביו הראשונים של האור בקצה המנהרה. ניסיתי כמובן אלפי בעלי-חיים, אבל לאחרונה התמקדתי בחתולים, החיות המדהימות הללו שנטמעו באופן כה נפלא בתרבותנו אך שמרו על כל האינסטינקטים הפראיים המפותחים שלהם. פה ושם אנו נתקלים באינטלקט עליון ויוצא דופן בקרב החתולים, כפי שהוא עשוי להתגלות בקהל אנשים סתמי, וכשעשיתי, לפני כשבוע, היכרות עם טוברמרי, הבחנתי מייד שמדובר ב'חתול-על' בעל אינטליגנציה יוצאת מגדר הרגיל. התקדמתי לא מעט בדרכי להצלחה בניסויים האחרונים שערכתי; עם טוברמורי, כפי שאתם קוראים לו, הגעתי למטרה."
מר אפין התאמץ לשלוט בגוון קולו כך שלא ישמע כמנצח, כאשר סיכם את הצהרתו יוצאת הדופן. איש לא אמר "שטויות," למרות ששפתיו של קלוביס התפתלו באופן שודאי העיד על הספקנות שכירסמה בו.
"ואתה מתכוון לומר," שאלה מיס רסקר, כתום הפסקה קצרה, "שלימדת את טוברמורי לומר ולהבין משפטים קצרים בני הברה אחת?"
"מיס רסקר היקרה," אמר עושה הנפלאות בסבלנות, "בדרך איטית זו מלמדים ילדים קטנים ופראים ומבוגרים מפגרים; כאשר מצליחים להתחיל בתהליך עם חיה שהאינטלקט שלה כה מפותח, אין כל צורך בשיטות המהוססות הללו. טוברמורי מדבר את שפתנו בשלמות חסרת דופי."
הפעם קלוביס אמר "שטויות במיץ!" באופן ברור מאוד. סר ווילפריד היה מנומס יותר, אך ספקני במידה שווה.
"האם לא כדאי שפשוט נביא את החתול ונשפוט בעצמנו?" הציעה ליידי בלאמלי.
סר ווילפריד הלך לחפש את החיה, והחבורה ציפתה באדישות לחזות בלהטוט טרקליני נוסח דיבור-מהבטן, שיבוצע בזריזות רבה פחות או יותר.
בתוך רגע חזר סר ווילפריד לחדר, פניו לבנים תחת שיזופו ועיניו רחבות מהתרגשות.
"ב'לוהים, זה נכון!"
הפתעתו היתה אמיתית בעליל, ושומעיו התאספו סביבו ברטט של עניין מחודש.
נופל אל תוך כורסה המשיך ללא נשימה: "מצאתי אותו מנמנם בחדר העישון, וקראתי לו שיבוא לשתות את התה שלו. הוא מיצמץ כלפי בדרכו הרגילה, ואז אמרתי, 'בוא כבר, טובי; אל תיתן לנו לחכות;' ואז, ב'לוהים! הוא אמר לאיטו, בקול הכי טבעי להבעית, שהוא יבוא כשיבוא לו! כמעט יצאתי מעורי!"
אפין הטיף לשומעים לא מאמינים בעליל; הצהרתו של סר ווילפריד שיכנעה אותם מייד. מקהלה נוסח בבל של קריאות מבוהלות עלתה, כאשר בתווך יושב החוקר בשקט, מתענג על פריה הראשון של תגליתו המדהימה.
באמצע המהומה נכנס טוברמורי לחדר ועשה דרכו בצעדים קטיפתיים ואדישות מכוונת בין יושבי שולחן התה.
דממה עצורה ונבוכה נפלה על החבורה לפתע. משום מה היה קצת מביך לפנות כשווה אל חית בית בעלת יכולת לשונית מוכחת.
"תרצה מעט חלב, טוברמורי?" שאלה ליידי בלאמלי בטון מאולץ למדי.
"לא אכפת לי לשתות," היתה התגובה, מובעת בשוויון נפש. רעד של התרגשות כבושה עבר במאזינים, וניתן לסלוח לליידי בלאמלי על כך שידה לא היתה יציבה בעת שמזגה חלב מלוא כלי הרוטב.
"אני חוששת ששפכתי לא מעט מזה," אמרה בטון מתנצל.
"לא השטיח שלי, אחרי הכל." היתה תשובתו של טוברמורי.
דממה נוספת נפלה על הקבוצה, ואז מיס רסקר, בטון הטוב ביותר של מבקרת-משכנות-עוני שעלה בידה לגייס, שאלה אם השפה האנושית היתה קשה ללימוד. טוברמורי נעץ בה מבט ישיר לרגע ואז קבע את עיניו בשלווה בחלל שבאמצע. נראה היה בעליל ששאלות משעממות נמצאו מחוץ לתחום קליטתו.
"מה אתה חושב על האינטליגנציה האנושית?" שאלה מאוויס פלינגטון שאלה צולעת.
"על האינטליגנציה של מי באופן ספציפי?" שאל טוברמורי בצינה.
"אוה, ובכן, שלי למשל," אמרה מאוויס, בצחוק קלוש.
"את מעמידה אותי במצב לא נוח," אמר טוברמורי, שנימת דיבורו והתנהגותו כלל לא רימזו על מבוכה כלשהי. "כשהכללתך באירוע עלתה על הפרק מחה סר ווילפריד שאת האשה הטיפשה ביותר בחוג מכריו, ושיש הבדל גדול בין אירוח וטיפול ברפי השכל. ליידי בלאמלי השיבה שחולשת מוחך היא בדיוק התכונה בשלה זכית בהזמנה, שכן את היחידה שעשויה להיות אדיוטית דיה לקנות את מכוניתם הישנה. את יודעת, זו שהם קוראים לה 'קנאתו של סיזיפוס,' שכן היא מטפסת על הגבעה היטב אם דוחפים אותה."
מחאותיה של ליידי בלאמלי היו עשויות להיות אפקטיביות יותר אם לא היתה טוענת כבדרך אגב באוזני מאוויס רק הבוקר שהמכונית הנידונה עשויה להיות ממש הדבר לו היא זקוקה עבור ביתה שבדאבונשייר.
מייג'ור בארפילד נדחק כבדתנית בנסיון לשנות את הנושא.
"איך הולך עם החתולונת המנומרת באורוות, אה?"
בו ברגע שאמר זאת ידעו כולם שזו היתה שגיאה חמורה.
"לא נהוג לדון בדברים כאלה בציבור," אמר טוברמורי בטון קפוא. "התבוננות שטחית בהתנהגותך מאז הגעת לבית זה גורמת לי להניח שאתה עצמך היית חש מאוד שלא בנוח אם הייתי מטה את השיחה לענייניך הקטנים."
האימה שהסבה הערה זו לא הוגבלה למייג'ור לבדו.
"האם היית רוצה ללכת ולראות אם הטבחית כבר סיימה להכין את ארוחת הערב שלך?" הציעה ליידי בלאמלי בחיפזון, תוך התעלמות מן העובדה שנותרו עדיין שעתיים עד זמן סעודתו של טוברמורי.
"תודה," אמר טוברמורי, "לא כל כך מהר אחרי התה. איני רוצה למות מקשיי עיכול."
"לחתולים יש תשע נשמות, אתה יודע." אמר סר ווילפריד בלבביות.
"יתכן," ענה טוברמורי; "אבל רק כבד אחד."
"אדלאיד!" אמרה גב’ קורנט, "את מתכוונת לעודד את החתול הזה ללכת ולרכל עלינו באגף המשרתים?"
הפאניקה הפכה כללית כעת. מעקה צר ומעוטר עבר לפני רוב חלונות חדרי השינה, והם נזכרו באימה שמעקה זה היה הטיילת החביבה על טוברמורי בכל שעות היום והלילה, שם יכול היה לצפות ביונים – ורק אלוהים יודע במה עוד. אם כוונתו היתה להמשיך להעלות זכרונות באופן גלוי הלב בו פתח, התוצאות עשויות להיות מעט יותר ממדאיגות. גב' קורנט, שבילתה זמן רב מול שולחן האיפור שלה, ושפניה נודעו כנוודיות אך בנויות היטב, נראתה כמי ששרויה באי נוחות שאינה נופלת מזו של המייג'ור. מיס סקרוון, שכתבה שירה חושנית להשחית וניהלה חיים חסרי דופי, נראתה מרוגזת גרידא; אם את שיטתית ובעלת מידות טובות בפרטיות ביתך אינך רוצה בהכרח שכולם ידעו זאת. בארטי ואן טאן, שהיה כה מושחת בגיל שבע עשרה עד שוויתר כבר לפני זמן רב על נסיונותיו להרחיק לכת עוד, לבש גוון עמום, לבן כשושן, אך לא עשה את הטעות שעשה אודו פינסברי, ג'נטלמן צעיר שכולם הניחו שהיה מקריא את כתבי הקודש בכנסיה, ושיתכן שהטרידה אותו המחשבה על שערוריות בהן מעורבים אנשים אחרים ועליהן עלול היה לשמוע. קלוביס היה צלול דעת דיו כדי למשול ברוחו; בליבו חישב כמה זמן ייקח להשיג קופסת עכברים משובחים דרך סוכנות "מסחר וחליפין" כסוג של דמי שתיקה.
אפילו במצב עדין כמו זה הנוכחי, לא היתה אגנס רסקר מסוגלת להשאר זמן רב מדי ברקע.
"מדוע בכלל באתי לכאן?" שאלה בדרמטיות.
טוברמורי קיבל מייד את האתגר.
"אם נשפוט לפי מה שאמרת לגב' קורנט במדשאת הקרוקט אתמול, באת בגלל האוכל. תיארת את הבלאמלים כאלה שמשעמם ביותר לבקרם בכל חוג מכרייך, אך ציינת שיש להם מספיק שכל להעסיק טבחית מהשורה הראשונה; אם לא כן, היו מתקשים למצוא מישהו שיסכים לחזור ולבקר אצלם."
"אין בזה מילה אחת של אמת! אני פונה לגב' קורנט—" זעקה אגנס הנבוכה.
"גב' קורנט חזרה על ההערה שלך לאחר מכן באוזני בארטי ואן טאן," המשיך טוברמורי, "ואמרה, 'האשה הזאת היא מפגינה טיפוסית ב'מצעדי הרעב'; היא תלך לכל מקום עבור ארבע ארוחות הגונות ביום,' ובארטי ואן טאן אמר—"
"בנקודה זו נפסקה הרצאת הדברים. טוברמורי קלט שמץ של החתול הגדול והצהוב מבית הכומר מפלס את דרכו בין השיחים לכיוון אגף האורוות, ונעלם בן רגע מבעד לחלון הצרפתי הפתוח.
כשנעלם תלמידו המבריק מדי מצא עצמו קורנליוס אפין מכותר בהוריקאן של נזיפות מרות, חקירות חרדות, והפצרות מפוחדות. האחריות למצב נחה על כתפיו, וחובתו למנוע מן הדברים להפוך גרועים יותר. האם בכוחו של טוברמורי להנחיל את מתנתו המסוכנת לחתולים אחרים? היתה השאלה הראשונה עליה נאלץ לענות. זה אפשרי, השיב, שהכניס את ידידתו האינטימית, חתולת האורווה, בסוד הישגו החדש, אך לא סביר שעלה בידו בינתיים להפיץ את ידיעותיו בחוגים רחבים יותר.
"אם כך," אמרה גב' קורנט, "טוברמורי עשוי להיות חתול יקר וחית מחמד נהדרת; אבל אני בטוחה שתסכימי עמי, אדלאיד, שצריך לטפל בו ובחתולת האורווה ללא דיחוי."
"את בודאי לא חושבת שנהניתי מרבע השעה האחרונה, לא כן?" שאלה ליידי בלאמלי במרירות. "בעלי ואני מאוד מרוצים מטוברמרי—לפחות, היינו מרוצים לפני שהסגולה המחרידה הזו נכפתה עליו; אבל עכשיו, כמובן, הדרך היחידה היא להשמיד אותו במהירות האפשרית."
"אנחנו יכולים לשים קצת סטריכנין בשאריות שהוא תמיד מקבל לארוחת הערב," אמר סר ווילפריד, "ואני אלך ואטביע את חתולת האורווה בעצמי. העגלון יצטער מאוד על אובדן חית המחמד שלו, אבל אני אגיד לו ששני החתולים חלו בסוג מדבק מאוד של שחין וחששנו שהוא יתפשט אל מלונות הכלבים."
"אבל התגלית המופלאה שלי!" מחה מר אפין; "אחרי כל שנות המחקר והניסויים—"
"אתה יכול ללכת ולעשות נסיונות על קצרי הקרניים בחווה, שנמצאים תחת פיקוח הולם," אמרה גב' קורנט, "או הפילים בגנים הזואולוגיים. אומרים שהם פקחים מאוד, וניתן גם להמליץ עליהם משום שאינם זוחלים בין חדרי השינה שלנו ומתחת לכיסאות ודברים כאלה."
ארכי-מלאך שמכריז בהתלהבות על יום הדין, ואז מגלה שהאירוע המיועד מתנגש באופן בלתי ניתן לתיקון במרוץ הנלי ולכן יש לדחותו למועד בלתי ידוע, היה עשוי בדוחק לחוש מאוכזב יותר מקורנליוס אפין נוכח קבלת הפנים לתגליתו המופלאה. דעת הקהל, בכל אופן, היתה נגדו—למעשה, אם היה נערך משאל בסוגיה, סביר שמיעוט חזק היה מצביע בעד הכללתו בתפריט הסטריכנין.
סידורי רכבת לקויים ותשוקה עצבנית לראות כיצד באים הדברים לכלל סיום מנעו את פיזורה המיידי של המסיבה, אבל ארוחת הערב לא היתה הצלחה חברתית. לסר ווילפריד היה נסיון קשה עם חתולת האורווה ולאחר מכן עם העגלון. אגנס רסקר הגבילה בראוותנות את סעודתה לפיסת טוסט יבש, אותה נשכה כאילו היתה אוייבתה האישית; בעוד מאוויס פלינגטון שמרה על שתיקה נקמנית במשך הארוחה כולה. ליידי בלאמלי המשיכה לפלוט מה שקיוותה שהיתה שיחה, אך תשומת הלב היתה ממוקדת בדלת הכניסה. מלוא צלחת שאריות דגים במינון מדוייק המתינה על המזנון, אבל ממתקים ולפתנים וקינוחים הגיעו, ושום טוברמורי לא הופיע בחדר האוכל או במטבח.
ארוחת הערב הקדורנית היתה עליזה לעומת הכינוס בחדר העישון לאחר מכן. אכילה ושתיה סיפקו לפחות הסחת דעת והסוו את המבוכה השלטת. מתיחות העצבים לא איפשרה לשחק ברידג', ולאחר שאודו פינסברי סיפק ביצוע נוגה של "מליסנדה ביער" בפני קהל קפוא, הוסרה המוסיקה ברוב טאקט מסדר היום. באחת עשרה שכבו המשרתים לישון, מכריזים שהחלון הקטן במזווה נשאר פתוח, כתמיד, לשימושו הפרטי של טוברמורי. האורחים התמידו בקריאה בצרור המגזינים העדכני, ואז פנו אל "ספריית בדמינטון" וכרכי "פאנץ'". ליידי בלאמלי שביקרה תכופות במזווה, שבה בכל פעם בהבעת ייאוש אדישה שמנעה שאלות כלשהן.
בשתים שבר קלוביס את השתיקה.
"הוא לא יחזור הלילה. הוא נמצא בודאי במשרדי העיתון המקומי כעת, מכתיב את הכרך הראשון של זכרונותיו. הספר של ליידי מה שמה לא יעמוד בתחרות. זה יהיה האירוע של השנה."
לאחר שהרים את תרומתו באופן זה לעליזות הכללית, פנה קלוביס למיטתו. בהפרשים ארוכים עשו כמותו גם יתר האורחים.
המשרתים שהביאו את תה הבוקר ענו תשובה אחידה על השאלה האחידה שנשאלו. טוברמורי לא חזר.
ארוחת הבוקר היתה, אם בכלל, אף יותר בלתי נעימה מארוחת הערב, אך לפני שהסתיימה נפתרה הבעיה. גוויתו של טוברמורי הובאה מחלקת השיחים, שם מצא אותה הגנן זה עתה. לפי הנשיכות בגרונו ופיסות הפרווה הצהובה שנתלו בציפורניו היה ברור שהוא נפל במאבק לא שווה כוחות עם החתול הגדול מבית הכומר.
בצהריים עזבו רוב האורחים את האחוזה, ולאחר הארוחה שבה חיותה של ליידי בלאמלי אליה במידה מספקת כדי לכתוב מכתב ארסי ביותר לבית הכומר על אבדן חית המחמד היקרה שלה.
טוברמורי היה התלמיד המצליח היחיד של אפין, וגורלו היה שלא יהיה לו ממשיך. שבועות מספר לאחר מכן פרץ לחופשי, בגנים הזואולוגיים בדרזדן, פיל שמעולם לא הראה סימן כלשהו לאי שקט, וקטל אנגלי שככל הנראה התגרה בו. שם הקורבן דווח בעיתונים כאופין ואפלין, אך שמו הפרטי צוטט בנאמנות כקורנליוס.
"אם הוא ניסה ללמד את החיה המסכנה פעלים גרמניים יוצאים מן הכלל," אמר קלוביס, "מגיע לו כל מה שקיבל."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
