רודיארד קיפלינג נחשב, ובצדק גמור, לנביא האימפריאליזם הקולוניאליסטי. די להציץ שוב בבית הראשון של שירו הידוע:

הנף את נטל האדם הלבן

שלח לפנים את הטובים שביורשיך—

לך, כפות את בניך בניכר

לטפל בכל צרכי שבוייך;

לשרת, ועול כבד על צוארם,

אנשים תועים ופרועים—

העממים הקודרים שזה לא כבר לכדת

חציים שדים וחציים ילדים. (1)

הגישה המתבטאת בשורות אלה ניכרת מייד כאשר מנסים, כפי שנעשה כאן, לקרוא את "ריקי-טיקי טאבי" כאלגוריה, ככל הנראה בלתי מודעת אך מדוייקת להפליא, למצב הקולוניאלי בהודו של הראג'. הקצין (2) האנגלי עבר "זה עתה" עם אשתו וילדו הקטן לגור בבונגלו, חרף אי הנוחות והסכנות, אותן מייצגים בסיפור הנחשים. מדוע עשו זאת, בעצם? יש לשער שקיפלינג הניח שהגיעו לבונגלו, שניתן לראותו כהודו הבריטית עצמה, ממניעים נאצלים כמו אלה שתיאר בשירו. ואם הבונגלו הוא הודו של הראג', השכונות והיישובים הקולוניאליים בהם גרו הבריטים לבטח (בדרך כלל), הרי קל לחשוב על הגן כעל מה שמכנה קיפלינג ב"קים" הודו האמיתית: הודו המחזיקה במיתולוגית המונגוז הטוב והקוברה המרושעת, הודו ההודית, התועה, הפרועה, השדית-ילדותית, המענגת (שהרי אין מי שאהב את הודו הבריטית יותר ממנו), אך גם הודו המפחידה:

"אבל את בטוחה שנרוויח משהו בזה שנהרוג את בני האדם?" אמר נאג.

"נרוויח הכל. כשלא היו בני אדם בבונגלו, היה לנו מונגוז בגינה? כל זמן שהבונגלו ריק, אנחנו מלך הגן ומלכתו; וזכור שכשיבקעו הביצים שלנו בערוגת המלון (מה שעשוי לקרות כבר מחר), ילדינו יזדקקו למרחב ולשלווה."

"לא חשבתי על זה," אמר נאג. "אני אלך, אבל אין שום צורך שנצוד את ריקי-טיקי אחר כך. אני אהרוג את האיש הגדול ואת אשתו, ואת הילד אם אוכל, ואסתלק בשקט. ואז הבונגלו יהיה ריק, וריקי-טיקי ילך מכאן."

הנחש ורעייתו המחרידה. מי הם, בעצם? אנו יודעים שאמו של ריקי-טיקי לימדה אותו איך להתנהג אם יפגוש "בני אדם לבנים", ופרט לשרת שאינו נזכר בשמו, כל בני האדם בסיפור לבנים, מה שכופה עלינו, בהצמדנו לאלגוריה, לחפש את ההודים בין בעלי החיים בסיפור. לא קשה להסיק שקיפלינג היה ודאי רואה בנאג ונאגאינה מורדים הודיים, שכמו בכל איזור התיישבות קולוניאלי, עוררו את אימת המתיישבים:

"...אם נחש ייכנס לחדר הילדים עכשיו-"

אבל אמא של טדי לא רצתה לחשוב על דבר כל כך נורא.

ואם נניח שהנחשים שייכים כולם לשורות המורדים, הרי שנוכל להציג כאן שלושה טיפוסי מרד קולוניאלי: הראשוני/פרימיטיבי, המיוצג בידי קאראיט הרוצח כבדרך אגב על אם הדרך, ללא כל סיבה ולמעשה ללא טינה:

"משהו רשרש מעט בעפר, וקול קטנטן אמר: "היזהרו! אני המוות!" זה היה קאראיט... אבל הוא כל כך קטן שאף אחד לא מחשיב אותו, וכך יוצא שהוא גורם יותר נזק לבני האדם."

המרד הפוליטי, אותו מייצג נאג, שכפי שראינו למעלה הורג מנימוקים תועלתיים ("את בטוחה שנרוויח משהו?") ומציע לעזוב את המונגוז לנפשו לאחר מות אדוניו, ונאגאינה, המייצגת את המרד בשלב הסופי וחסר העכבות, רוצחת המאיימת על קורבנותיה ומתענגת על אימתם:

"לפני שירד הערב הילד שבבית ישכב בדממה גמורה."

"...שבו דום במקומכם, כל השלושה. אם תזוזו אכיש, ואם לא תזוזו אכיש..."

"...מה הטעם לברוח? ברור שאתפוס אותך. טיפשה קטנה, תסתכלי עלי!"

אך לדעת שלטון הראג', שאת הדיעות הרווחות בו מייצג קיפלינג היטב, הודו רחוקה מלהיות מורכבת רק ממורדים. אפילו צ'וצנדרה, עכבר המושק החששן, מלשין באישון ליל על הנחשים שעומדים לפלוש לבונגלו, וחושף את פחדו הכפול של משתף הפעולה: למות מידי כוחות הממשלה - או מידי המורדים ש"יחשבו שאני אתה" (תוך רמיזה מובלעת על העשוי  לקרות אם "הורג הנחשים יהרג בידי נחשים" ויותיר את אלה שסייעו לו לחסדם של המורדים המנצחים):

"אל תהרוג אותי," אמר צ'וצ'ונדרה, כמעט מתייפח. "ריקי-טיקי, אל תהרוג אותי."

"אתה חושב שקוטל-נחשים הורג עכברי מושק?" אמר ריקי-טיקי בלעג.

"אלה שהורגים נחשים נהרגים בידי נחשים," אמר צ'וצ'ונדרה, ויגונו עז מאי פעם. "איך אני יכול להיות בטוח שנאג לא יטעה ויחשוב שאני אתה, באיזה לילה אפל?"

דארזי מסייע אמנם – ביגונו על אבדן תינוקו, הוא מזהיר את ריקי-טיקי מפני התקפת הקוברות בפתיחת הסיפור, אך בהמשך פחדו ועכבות מוסריות (אליהן עוד נתייחס) בולמים אותו – ואולי גם רגשות הזדהות לאומיים, העולים מתמיהתו הזועמת של נאג מעמידת הציפור שאת גוזלה טרף לצד המונגוז, בעל בריתם של בני האדם הלבנים:

"דארזי מרושע, מרושע!" אמר נאג, מצליף גבוה ככל שיכול היה להגיע לכיוון הקן בשיח הקוצני..."

גם ריקי-טיקי זועם בהמשך על עמידתו של דארזי מן הצד, או "אהדתו הנייטרלית":

"אם אוכל להגיע לקינך, אגלגל את כל התינוקות שלך החוצה!" אמר ריקי-טיקי. "אתה לא יודע מתי לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. אתה בטוח למדי שם למעלה בקן, אבל זו מלחמה בשבילי כאן למטה. תפסיק לשיר לרגע, דארזי."

המספר מצטרף לדעתו של ריקי-טיקי, באומרו על הקוברה הנמלטת "אם דארזי היה עוזר היה ביכולתם אולי להטותה מנתיבה." אשתו, לעומת זאת, המייצגת את ההודים "הנאמנים" מעניקה לריקי-טיקי עזרה רבת ערך בשתי הזדמנויות שונות: מעכבת את נאגאינה כאשר פושט ריקי-טיקי על קינה, ומסיחה את דעתה בהמלטותה הסופית.

וריקי-טיקי עצמו? כאמור, הוא מייצג את הצבא ההודי, הנאמן לממשלה, ובעיקר שבטים המחזיקים במסורת נאמנות, כמו הסיקים והסאפאהים. נוכחותו מחרידה את הקוברות:

"נאג הרהר לעצמו... הוא ידע שמונגוזים בגן משמעותם מוות, במוקדם או במאוחר, לו ולמשפחתו..."

מייד עם הגיעו מגן ריקי-טיקי על טדי, כאשר הוא מתקיף את קאראיט והורג אותו. לאחר שהוא מאזין למזימותיהם של הנחשים, הוא אורב לנאג, נאבק עמו וזוכה לסיוע באופן האופייני בו סייעו "בני האדם הלבנים" לכוחותיהם הקולוניאליים, כח האש:

למען כבוד משפחתו, העדיף שימצאו אותו כששיניו נעולות... רוח חמה הפילה אותו ארצה, נטול חושים, ואש אדומה צרבה את פרוותו. האיש הגדול התעורר מהרעש, וירה משני קני רובה הציד שלו בנאג ממש מתחת לצואר.

דארזי חוגג את המאורע בדרכו הרגילה, הוא שר:

"נאג מת—הוא מת—הוא מת!" שר דארזי. "ריקי-טיקי האמיץ תפס אותו בראשו והחזיק בחוזקה. האיש הגדול הביא את מקל-הרעם, ונאג נשבר לשניים! הוא לעולם לא יאכל את התינוקות שלי שוב."

אך מסרב לסייע באופן פעיל למצוד אחר המורדים שנותרו, ואף מעלה – כאמור – הסתייגויות מוסריות מן השיטות האכזריות בהן מתכוון לנקוט ריקי-טיקי:

דארזי היה בחור קטן עם מוח-נוצה שמעולם לא הצליח לשמור בראשו יותר מרעיון אחד בכל פעם; ורק בגלל שידע שילדיה של נאגאינה נולדים בביצים כמו אלה שלו, לא חשב בהתחלה שהוגן להרגם.

למרבה המזל, רעייתו יודעת את אשר לפניה:

אבל אשתו היתה ציפור נבונה, וידעה שביצי קוברה משמעותן קוברות צעירות מקץ זמן מה... דארזי דמה מאוד לאדם מבחינות מסויימות.

דבר המשקף, שלא במפתיע, דיעה של קיפלינג המתבטאת היטב בפתיחת בית נוסף, מפורסם מאוד, מן השיר שצוטט לעיל:

הנף את משא האדם הלבן—

המלחמות הפראיות לשלום—

גדוש פיות רעבים במזון,

במגיפות הפלא ללחום

עם כל חובותיו של הקולוניאליסט כלפי הילידים, בין היתר לדאוג לרווחתם ובריאותם, על מלחמתו, לפי קיפלינג, להיות חסרת מעצורים –  ואכן ריקי טיקי אינו עוצר בעצמו כלל. הוא תוקף כדבר המובן מאליו את קן הנחשים:

"לא הקדמתי אפילו ביום אחד," הוא אמר; שכן יכול היה לראות את תינוקות הקוברה מפותלים בתוך העור, וידע שמייד כשיבקעו יוכלו להרוג אדם או מונגוז. הוא נשך את חלקן העליון של הביצים מהר ככל שיכול, מקפיד למעוך את הקוברות הצעירות, והופך את מצע הקש מדי פעם לודא שלא החמיץ אף אחת מהן."

בינתיים מתקיפה נאגאינה את טדי, הילד האנגלי, אך אינה עושה זאת כקאראיט, באופן עיוור, ואף לא כנאג, כתקיפה שנועדה להשיג מטרה פוליטית. בשלב זה כבר הבשיל המרד, ומעשי הרצח הופכים בהכרח לנקמה אישית:

"בנו של האיש הגדול שקטל את נאג," היא ליחששה... "אוה, בני אדם טיפשים, שהרגו את נאג שלי!"

צערה של הנחשית אנושי בעליל, ומודגש מייד אחר כך, כאשר ריקי-טיקי מסיח את דעתה ומציל את הילד, בספרו לה שהשמיד את קינה, למעט ביצה אחת. הוא מתגרה בה באכזריות:

ריקי-טיקי הניח את כפותיו משני צידי הביצה, ועיניו היו אדומות-כדם. "כמה עולה ביצת נחש? מה מחירה של קוברה צעירה? של קוברה מלכותית צעירה? של האחרונה—האחרונה מכולן? הנמלים אוכלות את כל השאר ליד ערוגת המלון."

נאגאינה פנתה לגמרי, שוכחת הכל בשל הביצה האחת; וריקי-טיקי ראה את אביו של טדי שולח יד גדולה אחת, תופס את טדי בכתפו, וגורר אותו מעבר לשולחן הקטן עם ספלי התה, בטוח ומחוץ לטווח השגתה...

 "בואי אם כן, נאגאינה. בואי ותילחמי איתי. לא תישארי אלמנה הרבה זמן."

היא אכן שוכחת הכל:

נאגאינה ראתה שהחמיצה את הסיכוי האחרון להרוג את טדי, והביצה נחה בין כפותיו של ריקי-טיקי. "תן לי את הביצה, ריקי-טיקי. תן לי את הביצה האחרונה שלי, ואני אסתלק ולעולם לא אחזור," היא אמרה, מנמיכה את צעיפה.

ריקי טיקי אינו נענה לתחנוניה, ורודף אותה עד מוות – והיא אינה עושה דבר עד תום הסיפור, פרט לנסיון להמלט ממנו עם ביצתה. לאור זאת, רב משמעות חלקה הראשון של הפיסקה: בתארו את נאגאינה כמי ש"רואה שהחמיצה את הסיכוי האחרון להרוג את טדי" מייחס המחבר, בפעם היחידה בסיפור, לנחשית רגשות השונים בעליל מאלה המובעים בהתנהגותה, שכן ניכר שכבר לא חשבה על הילד, לאחר ש"שכחה הכל בשל הביצה". ניתן לראות אולי לראות באמירה זו נסיון להקל על אי הנוחות של הקורא, עקב מה שנראה כרדיפה אכזרית של אוייב שהסכים להכנע, תוך טשטושו המוחלט של ההבדל המוסרי בין הצדדים –"ילדיה" של נאגיאנה אינם פחות ילדים מ"ילדיו" של דארזי.

בירידתו למאורה לחסל את הנחשית הנמלטת, פועל ריקי-טיקי על פי הגישה האימפריאליסטית בטהרתה הקלאסית: המורדים הם מיעוט, בריונים המטילים את אימתם על הרבים. באמצעות גיוס כוחות נאמנים ותגמולם כראוי – הלוא המונגוז אוכל ממיטב שולחן בעלי הבית וישן במיטת בנם – ניתן להדביר את המרד ללא קושי, לשמחת בני האדם הלבנים אסירי התודה:

"הוא הציל את החיים שלנו ואת החיים של טדי," אמרה לבעלה. "רק תחשוב, הוא הציל את החיים של כולנו!"

וכן, שלא במפתיע, לצהלת העם כולו:

"דינג-דונג-טוק! נאג מת—דונג! נאגאינה מתה! דינג-דונג-טאק!" זה גרם לכל הציפורים בגן לשיר, ולצפרדעים לקרקר; כי נאג ונאגאינה נהגו לאכול צפרדעים כפי שאכלו ציפורים קטנות.

**

בשינויים המתבקשים(3), ניתן לזהות בקלות את מרכיביה העיקריים של הגישה הקיפלינגית במדיניות האימפריאלית שמנהלת ארצות הברית כיום – וגישה נוקשה זו מעוררת, באקלים התרבותי הנוכחי, רפלקס התנגדות עז. ספק רב אם הרפלקס מוצדק: מליונים רבים נרצחו, הורעבו ועונו במדינות עליהן השתלטו נאג ונאגאינה, כמו אלג'יר של הFLN, קמבודיה של החמר רוז', סין של הדילוג הגדול קדימה, ואיזורי דה-קולוניזציה רבים אחרים. יש לשער שקיפלינג היה טוען, ובמידה רבה של צדק, שאותן זוועות התרחשו גם משום שהמדינות המפותחות, מסיבות שונות, בהן אידאליזם תמים וסלידה מוצדקת שעוררו היבטים מסויימים של הקולוניאליזם, אך ללא ספק גם בשל אימה מצמיתה מארסן של הקוברות – פרקו מעליהן, ובמקרים רבים בטרם עת ובתוצאות הרות אסון, את נטל האדם הלבן.

(1) קיפלינג, "הנף את נטל האדם הלבן"

(2) ניתן להסיק שמדובר בקצין, או בעל מקצוע צבאי (רופא, מהנדס) ולו מעצם מגוריו עם משפחתו בבונגלו מוקף חומה בתחומי מחנה צבאי.

(3) שהעיקרי בהם החלפת השלטון הקבוע במעין מנדט זמני שמטרתו ייצוב שלטון עצמי, והמרת הבעלות הכלכלית הישירה בחוזים "ידידותיים".