זהו יום השואה ה-20 שאני חווה ורק עכשיו השכלתי להבין, מה מקומי בתהליך הזיכרון והשימור של השואה.

אני ואחיי נולדנו לעולם שבו דור ניצולי השואה הולך ונעלם. מגיל צעיר מאוד נדחסו למוחנו כמויות אדירות של עדויות, של דברים שאנחנו לא נבין לעולם, כי לא היינו שם, ולא ראינו את התוצאות, ואין לנו אח או דוד שנספו בשואה, אנחנו מכירים את סבא וסבתא, אנחנו מכירים את הדודים שלנו ובעצם רובנו חיים חיים מלאים.

אז מה תפקידנו בכוח?

מאז שהתחלתי להפעיל את המוח שלי בשאלות קיומיות ובחיפוש מקומי בעולם נותרה לי תמיד התהייה - מה הקשר שלי בזכרון השואה?

זיכרון קולקטיבי? מכירה במונח; אבל מה זה אומר?

אתם מכירים את זה שביום הזיכרון המורה אומרת "תעמדו בצפירה בשקט, תעצמו עיניים ותחשבו על ששת המיליונים"?

אבל אני לא מכירה אף אחד מהם! לא הכרתי ואין לי קשר אליהם! אז אני עוצמת עיניים בעת צפירה וחושבת חזק חזק על תמונות הזוועה של אותם מתים וחולים ורעבים ואסירים, מביטים אלי מהתמונות ואומרים לי "אנחנו מסכנים!" כי זה מה שהמוח שלי אומר. האם זה באמת מה שאמרו לי?

היום, מצאתי תשובה לשאלה הזאת. אולי זה פתרון זמני ואולי עוד שנה שנתיים אחשוב אחרת. אולי 20 אביבים לא מספיקים בכדי להבין מי אני ומה מקומי בעולם. דבר אחד הבנתי היום, שהעול שלנו כדור שלישי הוא להנציח בכוח את מה שאנו לא מבינים.

כבר שנתיים שאני אומרת לסבתא שלי "תספרי לי! על הכל! כל מה שאת זוכרת! אני רוצה לדעת!" ואני יודעת שההמשך, מתוך כבוד וטאקט, מתנגן לי רק בראש "סבתא, תספרי לי הכל לפני שתעלמי לי, כי אני צריכה לספר משהו לנינים שלך, שאולי לא יכירו אותך."

וזה העול שלי. לספר סיפורים לא שלי. לדחוס למוח כמה שיותר עדויות ממקור ראשון כדי שאדע לספר כמה שיותר בכדי לשמר את הזיכרון. כי הילדים שלי לא ידעו מהי "עדות", זה כנראה יהיה שם נרדף ל"סרט שואה".

מגיל קטן אנחנו שומעים את הצירופים "הם היו בגילך!" ו"לילדים שלך לא יהיה" וזה נשמע כמו תירוצים, למה לי להרוס לעצמי יום באבל ודכאון כשאני נאבלת על אנשים שלא הכרתי? כי גם הם היו ילדים וכי לילדים שלי זה לא יהיה.

לכל אחד יש את העול שלו. הדור הראשון עם החוויות הנוראיות והחובה לספר (ובכך, בעצם לחוות מחדש), הדור השני שאולי גדל בלי סבא, או דודים או אולי אפילו אח והדור השלישי עם החובה לשמר.

שני הסבים שלי ושתי הסבתות שלי ניצלו מתופת השואה. ויש להם סיפורים אין ספק. כשאבי היה בן-נוער אביו נהרג בתאונת עבודה, ולפי מה ששמעתי הוא לא היה דברן גדול. כשהייתי בגיל תשע אמה של אמי חלתה בסרטן ונפטרה. כשהגעתי לכיתה ט' קיבלנו משימה בשיעור היסטוריה "תראיינו את סבא וסבתא ותשמרו כל מידע שהם יספרו לכם." עד אותו הרגע, לא חשבתי שלמשפחה שלי היה קשר לשואה. הרי אני מכירה את כל הדודים שלי והסבים והסבתות ואני יודעת שכולם הגיעו לישראל, אז מה הקשר ביניהם לשואה? מסתבר שהטפיל הנאצי נגע בכולם. דיברתי עם סבי, יוצא לוב, שסיפר לי מעט מאוד על זכרונותיו ממחנה הריכוז בג'אדו (לוב) אבל את הרוב סיפרה לי דווקא אמי. המזל שלי היה שסבתא שלי, אמה של אמי, מסתבר שהייתה מדברת הרבה, והייתה פתוחה וסיפרה הכל אודות השואה ובזכות זה אני יודעת הרבה. כשהיא נפטרה הייתי צעירה מכדי לשאול. אביה של אמי נפטר כשהגעתי לכיתה י"א. ורק עכשיו אני מבינה כמה מעט אני יודעת עליהם. על שלושתם, וגם על סבתי החיה, שתזכה לחיים ארוכים, וכך יוצא שאני "חולבת" אותה, כמעט בכוח, להוציא ממנה כל טיפת מידע עליה, על סבא שלי ועל המשפחות. כאלו סיפורים מדהימים שבחיים לא הייתי חושבת עליהם.

נחזור לרעיון הכללי של "עול הדור השלישי". אם אתם קוראים את זה ואתם שייכים לדור שלי, הרווחתם. מישהו הסביר בשמכם. אם יצא ואתם דור שני, אולי תבינו מה ההרגשה שלנו.

אנחנו מבינים שאם לא נשמר את זיכרון השואה, "יקומו עלינו לכלותנו", אבל זה קשה. זה קשה מאוד לשמר את הזיכרון הזה, זיכרון שאינו שלנו, וזה לא משנה כמה תצעקו עלינו או תדחפו אותנו זה עדיין יהיה קשה. אנחנו נאחזים בכוח בעתיד ביד אחד וביד השנייה מגששים באפלה של העבר בחיפוש אחר משהו שאנחנו לא יודעים איך הוא נראה, מרגיש, נשמע או מריח, ואנחנו חייבים להחזיק חזק כי אם נעזוב את יד העתיד, לא נתקיים, ואם נעזוב את יד העבר, אולי נרגיש שאנחנו מאכזבים אתכם, אז אנחנו נאבקים, ויש פיתויים רבים לעזוב אותן את יד העבר בעיקר כי את העתיד קל לנו יותר לראות.

אז תודה לכם ההורים והמורים שלנו שעוזרים לנו להיאבק בפיתויים ודוחפים לנו את העבר לידיים, כי אחרת, רוב הסיכויים שלא היינו טורחים לחפש.

ותודה שקראתם את זה.