ממרחק של קילומטרים אני מסוגלת להרגיש אותך. אשאר רחוקה ועדיין, שום דבר לא יצליח לעצור אותי הלילה. גם לא אני. בעיצומה של הנפילה הכי עמוקה שלי, כל מה שארצה זה להרגיש את השפתיים שלך. רק פעם אחת, פעם אחת אחרונה ודי. ובכל זאת, אשרף עד כלות, אעניק את עצמי בחינם, אקריב כל דבר ודבר.

לו היתה לי הסכין, לחתוך בה חתכים עמוקים, כאלה שיוצאו אותך ממני, יפרקו אותי חלקים חלקים, ויסדרו אותי מחדש. ירפאו אותי לתמיד, יגרמו לי להיות אדם חדש.

יש אנשים שנולדו עם עודף רגשות, מטלטלים לכאן ולכאן, ובסוף, מוצאים עצמם על מיטה עירומה, מחבקים את עצמם בקור העז, מתקרבים ומתרחקים מן האמת, ממציאים אחת חדשה. ובכל זאת, מרגישים איך הלב פורץ את גבולות הגוף, מתעוררים באמצע הלילה מזיעים. מחוסרי נשימה, חיוורים. מתפללים לאלוהים שיתן להם קצת שקט. ושום שקט לא ניתן להם.

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים, כָּל הַזְּמַן.

הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה צִבְעוֹנִי וּמָלֵא בְּקִטְעֵי-עֵירֹם.

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּכַל לַעֲמֹד בָּזֶה? כַּמָּה זְמַן?

קוֹנִי רוֹצָה לָדַעַת אֶת הַכֹּל וְיֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה קְלַסִיקָה וּצְרִיכִים לֶאֱהֹב.

אַתְּ זוֹכֶרֶת, פַּעַם, שָׁאַלְנוּ אֶת דּוֹן-פֶּדְרוֹ לְאָן הוּא רָץ

וְהוּא הֵשִׁיב:

אֵינֶנִּי רָץ אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי צוֹלֵעַ.

אִם תַּחַלְמִי אוֹתִי הַלַּיְלָה, הַזְכִּירִי לִי בְּבַקָּשָׁה שֶׁהִשְׁתַּנֵּיתִי.

אוֹ שֶׁהָיָה עָלַי לְהִשְׁתַּנּוֹת.

אִלּוּ לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב שִׁירִים הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל בְּכָל בֹּקֶר וְאַתְּ יוֹדַעַת אֶת זֶה יָפֶה מְאֹד.

(יהונתן גפן)