הבחירות שלי נעשות מוזרות בזמן האחרון.
כאילו מיטשטש לו איזה גבול שהקפדתי יתר על המידה לשמור עליו עד כדי כך שכבר בא לי לפוצץ אותו, לצאת כבר מהמגננות ולטעות בכל טעות אפשרית.
למה צריך לחיות על הקצה בשביל להרגיש שאני חיה?
הרבה יותר ממוסכמה זה עניין של אופי, ותחושה שאני חייבת להרגיש בשביל להגיד לעצמי שאני בגבול השפיות.
למה כל כך חשוב לי להיכנס למסגרות ולהגדיר דברים אם היעד הסופי שלי הוא לפרוץ אותן?
פתאום להגיד "לא יודעת" נראה לי לגיטימי לעומת זמנים שבהם זה היה הפחד העיקרי. אפשר לקרוא לזה התבגרות.
שלבי ביניים זה דבר מאוד מתסכל ואיכשהו אני בטוחה שאני בשלב כזה למרות שעדיין לא ברור לי מה הביניים פה, או איך יוצאים מכאן ואם בכלל לצאת זה הדבר הנכון? אומרים לי הרבה שמה שלא מתועד לא קיים, ואני טוענת שמה שלא מתועד לפעמים קיים עוד יותר לעומת דברים שנכלאים בתוך זיכרון.
ובנימה לא ברורה בעליל זו אני מברכת את הנסיכה החדשה (הנסיכה והעדשה אפשר לקרוא לה) שאומצה לחכי בגאווה שיהיו לנו שנות עבודה מאתגרות, פוריות ומספקות יחדיו. חובת ההוכחה חלה עליי כמובן.
ואם אפשר להמליץ לעצמי עוד דבר קטן לפני שנפרדים-
לא לפחד ממערות חשוכות בבטן האדמה, יש אנשים שעדיין יודעים להפתיע.
ליאור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
