אתמול שמעתי אותך אומר את מה שכל כך הרבה זמן אני רוצה להגיד על עצמי,

איך אתה חי עכשיו את מה שכל הזמן רציתי לחיות, איך אני גאה בך, מעריץ אותך,

ואפילו טיפה מקנא בך. ניתחת אותי בפתאומיות, ושנינו צחקנו, ממתי אתה מנתח ?

אחרי שנייה התעצבנתי, ואמרתי לך שאתה מבין רק עד האמצע.

הזהרתי אותך שגם אני מסוגל לנתח, ביקשת שאנתח ואני באופן מוזר לא הסכמתי.

פתאום באמת היה נראה לי מיותר לנתח אותך, כאילו הבנתי את מה שצריך ומה שיש להגיד

לא משנה כי אתה מגשים, כי זה נראה שאתה על הדרך הכי נכונה ועושה בדיוק מה שצריך,

אפילו מקריב, אפילו משתנה ובעיקר- התבגרת, גדלת. למרות שאתה עדיין בורח, כשאפשר...

אני לא בטוח למה אני כותב על זה שאתה פה, אני גם לא בטוח למה אחרי שאתה הולך

נשאר בי כל כך הרבה גם אחרי זה.

מעניין מתי תבוא בפעם הבאה, עכשיו שאתה הופך לאיש של מטוסים, איש של פרידות, געגועים, של העולם הגדול...

אני סומך עלייך שתשרוד, אני סומך עלייך שכבר חיסלת את השדים הראשונים, אני סומך עלייך שתגיע

לכל המסקנות החשובות באמת.

תלוי,

תלוי בכם ובך,

תלוי בלילות ובשמש,

רק בעצמי אני לא תלוי.

ריק,

ריק מאהבה וביטחון,

רק ממעשים ומשמעויות,

ושום דבר לא מתמלא אצלי.

אבוד,

אבוד בחדר ובעשן,

אבוד בתוך הכפר,

ואני לא מוצא את הדרך.

מת,

מת בזכרונות,

מת בתוך עולם באדמה,

במציאות שמפחידה.