כינוי:
מין: זכר
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
פברואר 2007
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
|
קטעים בקטגוריה: %E6`%F0%E9%E4.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
חמישה דברים
יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.
1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.
2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"
3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.
4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.
5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.
[מיטל שרון]
1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.
2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.
3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".
4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.
5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.
[איתמר שאלתיאל]
(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)
1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.
2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של - קחו אוויר - מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.
3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.
4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד - כן, ההוא - והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.
5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.
[יוסי גורביץ]
חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:
- יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.
- אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.
- הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ז', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה י', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש היה לי עליה.
- לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".
- הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.
- גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.
[איה מרקביץ']
1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.
2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.
3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.
4. מוסיקה, בכלל.
5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.
[נועה דרור]
- לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.
- כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.
- ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.
- הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.
- כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.
[אורי בר-און]
1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.
2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]
3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]
4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.
5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.
[אריק בנדק-חביב]
אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה,נועה דרור ויאיר
| |
הסחף יש אלבומים שאתה מסיים להאזין להם ומרגיש שאי-אפשר עכשיו להתחיל לשמוע אלבום אחר. לאו דווקא בגלל יופיים או עוצמתם שתאפיל על כל אלבום שתאזינו לו מייד אחר כך. זה מרגיש יותר כמו ציווי דתי או מוסרי: להאזין עכשיו לאלבום אחר יהיה מעשה בגידה. בגידה בברית שכרתת עם האלבום הזה, מעצם העובדה שהאזנת לו.
פינת הוידוי: אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר. אפילו כשהוא שר שירים שאני אוהבת, נאמר שירים של ברל, הפלצטו המרעיד ומלא-הפאתוס שלו עושה לי ויברציות לא נעימות. כשנתקלתי ב-The Drift לראשונה, לפני כמה חודשים, הקשבתי לו כמה פעמים ואז קטלגתי אותו במחלקת "אלבומי המופת שאי אפשר באמת לאהוב אותם" ונתתי לו להיקבר מתחת לערמת אמפישלושים ידידותיים יותר לאוזני. רצה הגורל והשבוע נתקלתי במילה "drift" במשפט שתרגמתי, נזכרתי באלבום, ניערתי ממנו את אבק הביטים ונתתי הזדמנות נוספת.
בכיכר העיר אני חולפת ליד קבצן תמהוני ודוחה שעומד בשולי הכיכר וממלמל בקול רם. האוזן קולטת משפט או שניים, וזו אמת צרופה. אני לא רוצה להישאר שם. אני ממהרת, והקבצן מכוער ומסריח, ובכלל לא נראה שמעניין אותו אם מישהו מקשיב לו, אבל המשפטים שיוצאים לו מהפה הם הדבר הכי חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר, הפאתוס שלו דוחה אותי, אבל המוזיקה שלו היא הדבר הכי חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא יכולה לזוז.
האיש ששלח אותי לסקוט ווקר, שהוא האיש-הכי-מבין-במוזיקה שאני מכירה, אמר לי פעם שמוזיקה מגדירה חלל. הקבצן עומד לידי בכיכר העיר, אך לאט-לאט מתברר לי שהוא ואני איננו עומדים על אותו מישור. הקבצן הזה, הוא מדבר בתוך בור עצום וחשוך ומלא צללים והדים ורוחות רפאים. וכשהוא מדבר הוא מעלה באוב עוד ועוד צללים ורוחות ושדים והם מקיפים אותו וככל שאני מקשיבה לו יותר, יותר אני עומדת בעצמי בתוך הבור הזה והצללים והשדים מקיפים גם אותי. קצת אחרי אמצע האלבום זה נהיה כמעט בלתי נסבל. קצת אחרי אמצע האלבום, הבור הזה הוא העולם כולו. העולם שאני ואתם חיים בו.
ואז, בשיר שבע, זה איכשהו מתחיל להיות נסבל יותר. קולות אחרים, חרישיים יותר, עדינים יותר, מתחילים להזדחל פנימה. פה ושם מבליח משהו קצת יותר מלודי. לפעמים יש אפילו רמיזה מסוימת להומור. הומור מסוייט ומעוות, אבל הומור. זה עדיין אפל וכבד, אבל בהשוואה לגיהינום של השירים הקודמים זה מרגיש כמעט כמו ליטוף. זה מתחיל להרגיש – זה בטח נדמה לי – יכול להיות? זה מרגיש כאילו שהקבצן, אולי, מדבר אליי. הכל עדיין חשוך ומפחיד ומסוייט ומלא שדים, ולפעמים הקול שלו הולך לי לאיבוד בין הקולות המזוויעים האחרים, אך ככל שאני ממשיכה להאזין אני מרגישה פחות לבד. ובשיר עשר, השיר האחרון, הקצר, החרישי, המהורהר, כבר אין שום ספק שהוא קורא לי: "פססט פססט!" "פססט פססט!"
בסוף-בסוף של שיר עשר, אחרי עוד "פססט פססט!" אחד, הוא לוחש לי, מהר-מהר, כמעט בלתי נשמע, כמו אסיר לאסיר מעבר לכותל: "It's OK". קלישאת הניחומים האולטימיטיבית של סדרות טלוויזיה אמריקאיות, שצריך לעבור את כל התופת של "The Drift" כדי שהיא תקבל שוב משמעות. אני שומעת אותה ויודעת שלהקשיב עכשיו לאלבום אחר יהיה בגידה.

סקוט ווקר
| |
"מחוץ לספרות אין דמויות"* 1. מרתה נוסבאום ודיקנס לפני כמה שנים, בגלגול קודם, קראתי מאמר של פילוסופית אמריקאית בשם מרתה נוסבאום. המאמר התמקד באהבתו של דיויד קופרפילד לסטירפורת'. נוסבאום התרכזה באופן שבו, דרך עיניו של קופרפילד, גם הקורא לומד לאהוב את סטירפורת', למרות העובדה שבאופן כללי מדובר בחרא לא קטן – עובדה שקופרפילד מודע אליה היטב. אם אני זוכרת נכון, הטענה הכללית של נוסבאום במאמר ההוא היתה שאחד התפקידים האתיים או החינוכיים של הספרות, ושל רומנים בפרט, הוא לאפשר לקוראים לתרגל על דמויות בדויות את היכולת לחוש אמפתיה כלפי דמויות ממשיות. דמויות ממשיות זה אנשים בשר ודם. לפי התזה הזו, מי שיקרא הרבה ספרים מהסוג הנכון יהפוך לאדם בוגר יותר, אמפתי יותר וטוב יותר.
2. המקרה המוזר של עץ באותו גלגול קודם יצא לי גם ללמוד אצל מרצה שיכונה להלן בשם עץ. עץ היה מרצה פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, הן בעמדותיו האקדמיות והן בחייו הפרטיים, אבל לא על כך אני רוצה לדבר. אחת התכונות המעניינות של עץ היתה הפער המשונה בין היכולת שלו לנתח דמויות בדויות, בספרות ובקולנוע, בצורה חודרת קרביים ומשכנעת להפליא, ובין חוסר הכישרון הבולט שלו ביחסים בין אישיים. כי לעץ היה כישרון מדהים להשניא את עצמו, ואת השנאה כלפיו הוא קנה ביושר גמור: כמו סטירפורת', גם עץ ידע להתנהג כמו חתיכת חרא, אלא שספק רב אם היה לו הקסם האישי של סטירפורת'. היכולת שלו לקרוא דמויות ספרותיות לא הועילה לו במאום כשהתעורר הצורך לקרוא אנשים ממשיים ולהבין איך כדאי להתנהג אתם.
3. ובכן ובכן אני רוצה לטעון שמרתה נוסבאום (או לפחות העמדה שזכרוני הקלוש מייחס לה) טועה. קריאת ספרות אמנם משכללת יכולות מסוימות, אבל אמפתיה איננה בהכרח אחת מהן. הסיבה לכך היא שהמנגנון העיקרי המופעל בקריאה איננו מנגנון האמפתיה אלא מנגנון ההזדהות.
4. מה ההבדל? אוֹ. מה קורה כשאנחנו מזדהים עם מישהו? אנחנו מקבלים תיאור של מצבו (הנפשי, נניח), ומרגישים: ככה זה בדיוק אצלנו! במילים אחרות, כשאנחנו מזדהים עם מישהו אנחנו מזהים בו את עצמנו. מנגנון ההזדהות, אם כן, לוקח אותנו מתיאור מצבו של הזולת חזרה אל תוך עצמנו. מנגנון האמפתיה, לעומת זאת, מוציא אותנו מתוך עצמנו ומכניס אותנו אל נפשו של הזולת. הוא מאפשר לנו להבין אנשים במקומות שבהם הם שונים מאתנו.
במילים אחרות, מדובר בשני מנגנונים הפוכים המובילים לתוצאות הפוכות. מנגנון ההזדהות מאפשר לנו להשתמש בתיאורים מוצלחים של דמויות אחרות כדי לזהות מצבים שמתחוללים בתוכנו. כך הדמויות האחרות משמשות אותנו כאמצעי שעוזר לנו להכיר טוב יותר את עצמנו. זה איננו מנגנון שעוזר לנו להבין את הדמויות האלה בנקודות שבהן הן שונות מאתנו. לשם כך נדרש מנגנון הפוך – מנגנון האמפתיה.
5. אם כך אם כך, בהנחה שהמנגנון העיקרי המתפקד בקריאת ספרות הוא מנגנון ההזדהות, יוצא שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להבין את הזולת ולחוש אמפתיה כלפיו, אלא יכולת הפוכה – היכולת להשתמש בייצוגים של הזולת כדי להיטיב להבין את עצמנו.
6. אבוי! אם זה נכון, אז איך נוכל בכלל לצאת מתוך הכלא של עצמנו וללמוד לחוש אמפתיה אמיתית כלפי הזולת, ולא רק הזדהות בנקודות שבהן הזולת, למזלו, מתלכד עם האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו?
אל פחד ואל מורא, חברים. יש מזור. הפתרון מהפכני אבל פשוט: במקום לקרוא ספרים, להכיר אנשים. אמיתיים. אנשים, לא דמויות. ולהכיר אותם פירושו להכיר אותם ממש, כלומר לתת להם להיכנס במלוא ממשותם לתודעה שלנו, ולא רק כדמויות במחזה-חיינו (שבו, בדרך כלל, אנחנו הגיבורים הראשיים והם דמויות משנה). לא לנתח אותם כמו דמויות ספרותיות, אלא להקשיב להם ולנסות להבין איך הם רואים את עצמם ואת חייהם. מפתיע עד כמה לפעמים זה שונה מאיך שאנחנו רואים את עצמנו ואת חיינו. מפתיע עד כמה לפעמים זה לא מעורר הזדהות. אבל גם אם לא מרגישים הזדהות, עדיין ניתן לחוש אמפתיה.
אם אני צודקת, אזי לא רק שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להרגיש אמפתיה, אלא שהיא עלולה אף לחבל בה. מפני שקריאת ספרות עלולה להרגיל אותנו לראות אנשים אחרים כדמויות ספרותיות, לחפש תמיד את נקודות ההתלכדות בינם ובינינו, את המקומות שבהם הם מאירים לנו דברים בטבע שלנו-עצמנו, ולהתעלם מן הנקודות שבהן הם שונים מאתנו. אנשים ממשיים, לעומת זאת, לא ירשו לנו בדרך כלל להפוך אותם לדמויות. מהר מאוד אנחנו נגלה שאם איננו מסוגלים לחרוג מעצמנו ולהבין אותם, צפויים לנו תסכולים לא מעטים. דמויות ספרותיות אינן יכולות לתסכל אותנו. משום כך אפשר להבין אנשים שבוחרים לצמצם את המגע עם אנשים אמיתיים ולהסתפק בדמויות ספרותיות, אבל קשה לטעון שהמגע עם דמויות ספרותיות משפר את היכולת להתייחס לאנשים ממשיים.
* יצחק לאור – ועם רוחי גוויתי
(ז'ניה)
| |
דפים:
|