1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.

2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של - קחו אוויר - מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.

3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.

4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד - כן, ההוא - והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.

5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.

[יוסי גורביץ]

חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:

1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.
   
2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.
   
3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ז', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה י', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש היה לי עליה.
   
4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".
   
5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.
   
6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']

1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.

2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.

3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.

4. מוסיקה, בכלל.

5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.

1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.
   
2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.
   
3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.
   
4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.
   
5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]