יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

[נועה דרור]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה,נועה דרור ויאיר

לפני שאני מתחילה, לכו לראות את זה (משתמשי פיירפוקס, עברו לאקספלורר). לא, באמת. לכו לראות ותחזרו. זה אחד הקטעים הכי מרגשים שראיתי בטלוויזיה מזה זמן. וזה מרגש לא כי מירב מיכאלי חושפת את החזה. זה מרגש כי זה בדיוק הדבר שראוי להגיד. אז ראשית, מחיאות כפיים סוערות ונלהבות למירב למיכאלי. מרענן לראות מגישת טלוויזיה שמשתמשת בכוח שניתן לה בצורה ראויה, או באחת מן הצורות הראויות. שאפו עלייך.

ההתרגשות מהקטע הזה הבהירה לי עד כמה הכותרות על הנשיא ועל בני סלע ועל כל מקרי האונס למיניהם דורשות מהקוראות להתאמץ כדי להפוך אותן לראויות לקריאה. ברור כי כל קריאה דורשת מחיקה וכתיבה מחדש, ושהיא מייצרת הזדהויות ואנטי-הזדהויות. נו, “אישה קוראת אישה" כבר נכתב, אבל במקרה של דיבורים על אונס, הדרישה התמידית היא להגיב ככל-אדם, כלומר כגבר. לו היו הנשים קוראות זאת כקבוצת הסיכון התמידית שהן (קצב אמר שהוא לא פגע בשום איש ובשום אישה. כי כזה הוא – שיוויוני. למעשה, הוא אמר שהוא לא פגע שום איש שום אישה, אבל צעקתי על איתמר שאנחנו לא נדבר על עילגות הנשיא ועילגות טעוניו בבלוג הזה אז אני מפסיקה מייד) הקריאה בכותרות העיתונים האלו הייתה הופכת מייד לקריאה אחרת, מאיימת. אז אנחנו מוחקות את הסיכון המבצבץ, ומתייצבות בשורה המקהלה שמנסה לבחון עשה-לא-עשה. וזה דורש מאמץ, שאני לא יודעת עד כמה ביומיום אנחנו שמות לב אליו.

וזה מזכיר לי קצת את פוסט החצאית קצרה = חופש קצר. הסיבה, איתמר ותומר, שהדיון מתלהט כשנוגעים בעניין הזה הוא לא כי הפי.סי השתלט על חיינו, אלא כי בכל פעם שמדברים על הנושא הזה צריך להבהיר את חוסר היחסיות. יש נשים שמשלמות בגופן על הטעויות שעושים הגברים האלו, והגוף שלהם חשוב – תמיד – יותר מהדיון המוסרי הכללי. וצריך להבהיר את זה היטב לפני שדנים בנושא, לא רק כי פמיניסטיות הן קפוצות תחת, אלא כי כולנו חיים במציאות שמנסה להחדיר נרטיב אחר בכל מקום ואתר.

יש בגוגל משהו די חדש. מדובר בשילוב של הממשק של גוגל אנליטיקס – התוכנה הסטטיסטית שמסייעת לבעלי אתר שהטמיעו את הקוד של גוגל בקוד האתר לנתח את התנהגות הגולשים – עם גוגל רידר, קורא ה-RSS של גוגל. זה נקרא google reader trends והוא מנתח את הרגלי קריאת ה-RSS של כל אדם שמשתמש בו. לשם המחשה, הנה שלי:

אם תבלמו רגע את יצר המציצנות – באמת שאין שם שום דבר מעניין, התחלתי להשתמש בזה לפני יומיים ורבע – תראו שאני יכולה לראות כמה קראתי מכל אתר, כמה זמן הייתי בכל עדכון לכמה עדכונים אני רשומה וגו'. הרגלי הקריאה פוגשים את הטבלה.

למה זה טוב? אין לי מושג. אבל תחשבו על הדור הבא. המציאות הופכת יותר ויותר דיגיטלית, וזה אומר שחלקים גדלים והולכים ממנה הופכים לנתונים לפרשנות סטטיסטית. הילדים האלו יגדלו על זה וידעו לנתח את זה באותה קלות שבה אני מפעילה שלט אוניברסלי. הבייבי בומרז אולי יאטו את ההזדקנות שלי, אבל הדור הבא הוא זה שילמד אותי אקסל. מחכה בקוצר רוח.

מצאתי פעם, אני חושב ליד פח זבל, ספר זעיר, אוצר: "פואמות קטנות בפרוזה" מאת ש. בודלר. תרגום: נ. רַבָן. ההוצאה: ספרית פועלים / דורון / הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. שנת ההוצאה: 1948.

הפואמות הפרוזאיות יפות מאוד כמובן, או לפחות התרגום כנראה טוב, אף כי אין לי דרך לדעת – צרפתית אני לא יודע. בכל אופן, די ברור שהספר הזה אבד לנצח (ממילא הוא בערך בגודל של כרטיס אשראי), לא תהיה הוצאה מחודשת ואני לא בטוח אפילו אם מעריצי בודלר בארץ יודעים שהוא יצא אי פעם. אבל בשביל זה יש בלוג. בחרתי קטע אחד שנגע ללבי במיוחד: פרק ל"ט.

-

סוס גזעי

היא מכוערת מאוד. ונחמדה אף על פי כן.

            הזמן והאהבה טבעו בה את חותם צפרניהם ולמדוה לקח אכזרי על הגזילה שכל רגע ורגע וכל נשיקה ונשיקה גוזלים מן הנעורים והתומה.

            היא מכוערת באמת; זוהי נמלה, עכביש, אם תרצה לומר, אפילו שלד; אלא שגם משקה תרופה היא, סם-קסמים, מעשה-כשפים! כללו של דבר – נחמדה היא!

            הזמן לא יכול לשבור את ההרמוניה הטופפת שבהילוכה, ולא את ההידור העומד וקיים שבמבנה גופה. האהבה לא שינת את נועם נשימתה, נשימת ילד; והזמן לא נטל מאומה מרעמתה הגדושה, שבתוך ריחותיה העמומים שופעת כל החיוניות קשת העורף של הנגב הצרפתי; נים, אי, אֶרל, אַויניון, נארבּון, טוּלוז, ערים ברוכות שמש, שטופות אהבה וחן!

            לשוא נעצו בה הזמן והאהבה את שיניהם, כי מאומה לא נטלו מחן חזה הדומה לחזה נער, חן מטושטש, אבל נצחי.

            ייתכן שנפסדה מרוב שימוש, אבל העייפות לא שלטה בה וטעם גבורתה עמד בה, והרי היא בחינת סוס מגזע משובח שעין החובב תכירנו אפילו בהיותו רתום לכרכרה שכורה או לעגלת-משא כבדה.

            ומלבד זאת, הרי היא כה רכה וכה נלהבה! אהבתה כאהבת הסתיו; דומה שקרבת החורף הציתה בלבה אש חדשה, וההכנעה שבחיבתה אינה מַלאָה כל-עיקר.

 -

הידד למכוערות! תהוללנה אלו שאינן מתאימות! אוי, אני אוהב אתכן, ברבוּרוּת ברווזוֹניות שכמותכן, ולו רק תהינה טובות! כן, זה דווקא חשוב, הטוּב. כבר אמר אוסקר ווילד: "השאירו את היפות לחסרי הדימיון", והוא אכן השאיר את היפות, אך כמובן שגם במכוערות לא נגע. אבל אני אגשים את מצוותו, ואתלה גם בפקודתו של האל לנביא יחזקאל (י"ג, י"ז): " ואתה בן-אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן, והנבא עליהן" – 'מלבהן' כתיב, כלומר מתוכן, שאין חיצוניותן המסר שהן נושאות, שאין עורן אורַן, אלא ליבּן, נשימתן, עומקן. טוּבן. וכמובן: 'עליהן' כתיב, ולא 'אליהן', ודי לחכימא וגו'.

ולא שיש לי משהו נגד יופי. כלומר כל עוד הוא לא שבלוני, פלקטי, קלישאי. כי בובת ברבי איננה יפה, ומי שחושב כך לא יודע יופי אנושי מהו: לא שלמות, אלא השאיפה אליה (במילים אחרות: שלמות ארצית היא פיקציה, הרכבה דמיונית של אידיאלים תוצרת זמן ומקום על תשתית גשמית אותם אין לה שום דרך לפרנס. במילים אחרות: אלילוּת).

וחזה הדומה לחזה נער... אוי, מזל שיש איזה צרפתי שמבין את הקסם שבזה.

כבר מזמן צילמתי את הקטע הזה והדבקתי אותו על השמשה האחורית של המכונית שלי. כי גם היא כזו: ישנה, חבוטה, מכוערת, אבל מלאה בחן ובכוונות טובות, ומזמינה תמיד לכרוע, להיכנס ולנוע איתה הלאה הלאה.