אולי אהפוך לקפקא |
| 10/2003
 שיר כאב
כשהעמוד הזה נפתח אני לוקחת נשימה ארוכה. בחודשיים וקצת שאני כאן הפכתי לקוראת קבועה של כמה וכמה בלוגרים, והקיום של הבלוגים בחיי הפך ליותר ויותר דומיננטי. לפעמים נדמה לי שלהציץ לחיים של אחרים זה בילוי של ממש. לפעמים מתקשרים אליי ולא בא לי לענות, כי יותר טוב לקרוא ממיטב הגיגיהם של כותבים מוכשרים. הדילמה הזו לגבי תפקידו של האינטרנט בחיי לא מפסיקה להעסיק אותי. הניסיון להחליט האם תרומתה של הרשת לחיי היא חיובית או שלילית (ואם מדובר רק באחת מהאפשרויות) קורע אותי. תחושת הבטן החזקה שהעולם הזה מנוכר והפיקטיביות מסרסת את חבריו לא חולפת.
לא מצליחה להחליט אם להישאר כאן או לא. לא מצליחה להחליט מה אני עושה כאן. למה אני מתוסכלת מזה שלא קוראים אותי. האם יחסיי עם הבלוגיספירה הם שיקוף של יחסיי עם העולם שבחוץ? האם לכך שלעיתים אני מתעצלת לקרוא פוסטים ארוכים יש קשר לחוסר הסבלנות שלי להקשיב, לקושי שלי להכיל אנשים אחרים? האם התחושה שהבלוג שלי בודד מבוססת? האם נידונתי לבדידות?
אולי אני שואלת יותר מדיי שאלות, אולי אם אמשיך לשאול שאלות מסוג זה לעולם אשאר לבד. אולי עליי למלא לעצמי את המוח במלט. לצערי הפסיכולוגית לא עוזרת, הצער האיום הזה לא חולף, הכאב מפוצץ את הבטן. נדמה לי שאף פעם לא אגיע לשום מקום, שאמשיך לרחף בחלל ללא קשר עם המציאות. [נראה שאת האינטרנט המציאו עבור אנשים כמוני]. הלוואי שמשהו יקרה. הלוואי שמישהו יחלץ אותי. אם הייתי בעלת נטיות אובדניות כבר מזמן הייתי שמה קץ לכל זה, אבל מעולם לא הייתי. באיזה שהוא מקום אני אופטימית, ויש כמה דברים שקשה לי לוותר עליהם. לכן אני נשארת כאן בכמיהה שמשהו ישתנה, שאיכשהוא הכאוס יתארגן, שהחומה תיפול, שהזכרונות יקומו לחיים ושמה שהבטחתי לעצמי יתקיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
