הגעתי למסקנה שנמאס לי מישראבלוג. נמאס לי לבזבז כאן את הזמן שלי במקום לקרוא ספרים, נמאס לי שהחיים החברתיים שלי מורכבים ממספר אנשים שמעולם לא פגשו אותי, נמאס לי לכתוב כדי לקבל מחמאות. ונמאס לי מכל אלו שכותבים מאותה סיבה בדיוק, שמנסים לרגש וכל כך נפוצים כאן. הם כותבים כל כך דומה אחד לשני, וזוכים לעשרות תגובות נרגשות ומחניפות, מהקהילייה התומכת שלהם. די, זה מגעיל אותי. יושבת כאן במרתף החשוך ומחפשת חברים. חברים יש לי בחוץ, באוניברסיטה, בעיר. מה אני צריכה חיזוקים כאן. ממילא זה לא אמיתי. זה כל כך נמאס. מתפתה לקרוא כשאני חוזרת הביתה מאוחר, הולכת לישון שעתיים אחרי השעה שתיכננתי, לא מצליחה לקום בבוקר לעשות את מה שבא לי.
מעטים הם האנשים שבאמת מעניין לי להציץ לחיים שלהם כאן. רק אלו שלא מתאמצים. רק אלו שלא שקוף בכתיבה שלהם שהם משתוקקים למעריצים. הכתיבה הנמרחת ומלאת הדימויים לא נוגעת בי. שיהנו כל המתחנחנים למינהם, לי זה עושה תחושה של זיוף. חסר לי שאהפוך להיות כמוהם, כי זה ברור מה אוהבים כאן בישרא. דביקות.
אז נראה לי שהגיעה העת לומר שלום. אני לא בטוחה שלא אכתוב כאן יותר, בטוח שעוד אקרא כאן, אבל אני יוצאת מהמשחק. מכריזה רשמית שהבלוג הזה לא יעודכן בתדירות גבוהה ובעיקר שאני מעדיפה את החיים בחוץ. הם הרבה יותר עשירים, מרתקים ואמיתיים. מי שטוב לו כאן, אשריו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
