אולי אהפוך לקפקא

משונה. נזכרתי בבלוג שלי. היו ימים שהייתי כותבת כאן ועכשיו ברור לי למה הפסקתי ומה הניע אותי בבדיקת התגובות האובססיבית שלקיתי בה (הייתי בודדה, זה ברור, לא?). בכלל, אני מאמינה מזה זמן מה שיש סוג של חולי שמתבטא כאן בבהירות מעיקה ואני נתקפת בתחושת מועקה כשאני יושבת ונותנת לו לחלחל לתוכי, להזכיר לי איך הייתי לא מזמן. אם נשאלת השאלה למה אני כותבת עכשיו אם אני במקום אחר כמו שאני מצהירה, אז הסיבה שאני מודעת אליה(ודאי יש גם סיבה לא מודעת) היא זו שנזכרתי בכך שבלוגים אמורים להימחק אחרי תקופה מסויימת שלא כותבים בהם, משהו כמו 90 יום (נדמה לי שזה כתוב איפה שהוא) ובכל זאת, הבלוג הזה משמר כמה זכרונות, כמה פיסות שלי שיהיה נחמד אם ישארו לעת עתה על גבי הרשת, ולו רק מפני שממש לא מתחשק לי להדפיס אותם ולשמור באיזו מגירה. נחמד להיות שייכת לעוד מקום, גם אם המקום הזה מעורר בי רגשות לא נעימים, אני יכולה להתייחס אליו כאל עוד נקודה שדרכתי בה, עוד חוויה - ואני הרי אספנית חוויות ידועה.

אז מה רציתי לומר בעצם? במסגרת הלגמרי לא פרטית הזו, לא הרבה. קשה לי מאוד להרהר כאן בכל רם, כשכל הבלוגרים המוכרים (לפחות לי) יודעים מי אני והיכן אני גרה. נמאס מהאקסהביציוניזם הזה.

אני רוצה לכתוב על איתי שנסע ועל שחר שנעלם ועל חגי שמשתגע ועל נעה שהיא לא אנושית ממש ועל ההערצה המשונה הזו שרודפת אחרי ושאני מנסה ללחום בה בכל הכח, כי מי אני בכלל, עוד בחורה טובת מראה שמצליחה לעבוד על חבורת גברים תאבי ריגושים שיש בה משהו מיוחד, שילוב מפתה של עיינים בהירות (אני נשמעת מלאה בעצמי, שיט) ורבליות מוגזמת והתנהגות בלתי צפוייה, האנטיתזה של הכוסית הנפוצה, זו שמצפים ממני להיות (למרות שברור שאני לא מתקרבת לז'אנר הזה). נמאס לי מכל הבחורים האלה. אני יודעת איך זה נשמע ובכל זאת. שיתאיידו כולם. שישארו רק בחורות בעולם. הן והפסיכולוגית שלי. אני מרגישה שאני מוכרת את נשמתי לשטן. מתנהגת באופן מזוייף רק כי אין לי מושג איך לפעול אחרת. כבר שכחתי איך זה להגיד את מה שבא לי. אני כל כך מפחדת שישנאו אותי שאני נותנת לכולם את היחס שהם מבקשים, ובדרך הולכת לאיבוד. כמובן שאני מדברת על כמה מקרים ספציפיים, אבל אני חוששת מחשיפה כך שאני הולכת להישאר מעורפלת. אבל בגדול, אלה הבחורים. הבחורים המגוחכים האלה שחושבים שאני משהו מיוחד. טוב אני מודה שגם אני חושבת ככה, אבל זה בגלל שאני יודעת מה הייתי פעם ומה הייתי יכולה להיות, אם לא הייתי נדפקת בדרך, אבל הם - להם אין זכות להחמיא לי. כי כל מה שהם נתקלים בו זה המצב הנלעג שאני שרוייה בו עכשיו, ואם זה לא מספיק ברור אז אני לא מצדיקה את קיומי כרגע, וכבר זמן רב לא, אבל די.

העיקר לא לחשוב על שתי העבודות שאני אמורה להגיש מחר, על העובדה ששוב אני לא לומדת ועל השעה האיומה שאני אמורה להתעורר בה (שש וחצי, לפנות בוקר). אוניברסיטה. אלו החיים שאני מייחלת להם. לימודים, זה מה שחשוב. לא התואר, לא הציונים (זה בדרך) השכלה. אחרת אמשיך לשנוא את עצמי לנצח. אבל כל זה כבר ידוע ומשעמם. כשאני חוזרת על עצמי אני מרגישה שאני ראויה למטח אבנים.

אז למרות שזה לא נעים ולמרות שאני רוצה להיות דיסקרטית, אני מתגעגעת לאיתי. למרות שלא חשבתי שהולכים להתערבב כאן רגשות (תחשבו שאני דיסלקטית, אני אוהבת את הביטוי הזה. אני המצאתי), למרות שאני כבר מזמן לא הבחורה הטוטאלית שמתאהבת עד מעל לראש (קלישאה שחוקה) בכל בחור שהיא נמצאת איתו באיזה שהוא סוג של קשר, למרות שחשבתי שהוא ילד ושמבחינה אינטלקטואלית אנחנו רחוקים, הוא נגע בי איפה שהוא. אולי זה ברור אבל היה משהו בחיבה שלו כלפיי שהיה שונה כל כך מהדרך שבה בחורים אחרים מתייחסים אליי. הוא לא אמר לי שאני יפה ולא התייחס בכלל לדברים שאחרים מדברים עליהם. קיבלתי ממנו מינימום מחמאות (אוף, אני כבר רגילה למחמאות. תחשבו מה שאתם רוצים) אבל הוא כל הזמן רצה להיות איתי. בלי משחקים. כמו ילד קטן. הוא קצת ילד קטן, למרות שהוא קטן ממני רק בשלושה חודשים. היה/יש בו משהו נוגע ללב. אולי התרגלתי לניכור. הכל איתו היה כל כך ברור, עד ששבוע אחרי שהכרנו כבר נמאס לי ממנו. אמרתי לו שהוא מלחיץ אותי ושאין לי זמן. אחרי יומיים התגעגעתי אליו שוב. בסה"כ הוא היה כאן קצת יותר משבועיים. היום בבוקר חזר לניו יורק ומי יודע מה יהיה עד הקיץ. אני לא מתכוונת לחכות לו או משהו מסוג זה, מה שיהיה יהיה.

נדמה לי שבכלל לא הספקנו להכיר, למרות שנפגשנו כל יום ושהוא ישן אצלי איזה 13 פעמים נדמה שלא הספקנו לדבר על כלום. אני מניחה שקשר של שבועיים יתפוגג לו בפרק זמן דומה. אני מכירה את עצמי, תוך כמה ימים אני כבר אכיר מישהו חדש. עצוב אבל אמיתי. למען האמת כבר הכרתי (אני זריזה) אבל אני דוחה את ההתקשרות. גיליתי שהוא הרבה יותר מבוגר ממה שאמרו לי וזה נראה לי משונה. אבל הוא מעניין וזה שהכיר ביננו לוחץ עליי להתקשר, אז אולי אני אעשה את זה מחר. לא דיברתי על איתי לפני רגע? כן, זה נוראי, אבל הכל קורה כל כך מהר ואני לא יודעת אם להתנגד לזה או פשוט להסחף.

נראה לי שכדאי לסכם את ההשתפכות הזו כאן. תיכף השותפה שלי תחזור ואני אצטרך להוריש לה את המחשב, ובכלל אני מקווה שהכתיבה כאן היא חריגה חד פעמית, כי עם כל זה שנחמד כאן בישראבלוג, אני לא מתכוונת להתמכר שוב. תודה לאל, יש לי חיי חברה יותר סוערים ממה שאני צריכה (טפו) ותקופת המבחנים בפתח.