אולי אהפוך לקפקא

אני מחכה לצילצול. אני לא עסוקה בזה יותר מדיי, הראש מנהל את ענייניו כרגיל: עשרות מחשבות מעיקות ומבלבלות נעות בו בקצב מסחרר, משהו בסגנון הפתיחה של מסע בין כוכבים רק פחות אלגנטי. כל פחדים האלה ובראשם הנורא מכל, הם מושא עיסוקיי, כך שאני יכולה לומר שזה לא ממש איכפת לי. נראה לי ברור שאני אקבל התנצלות במוקדם או במאוחר, אבל משהו בהשתלשלות העניינים נראה לי קצת תמוה, ואולי אפילו מעיד שאני טועה. אתמול בערב אבא שלי אמר כמה דברים ממש מגעילים. נראה לי די מטופש אפילו לחזור עליהם, כי אלו עלבונות כל כך לא מתוחכמים ששקוף שהם נועדו לפגוע. זה לא שהוא באמת מזלזל בכישורי האינטלקטואלים ("הראש שלך דפוק") או שהוא שונא אותי ("זו אשמתי שהולדתי אותך") הוא פשוט רצה "להכניס לי", ועוד יותר פשוט מזה, בהתחשב בהכרת הנסיבות, הוא פשוט הגיע עצבני וזה יצא עליי. אז מה איכפת לי. באמת שלא אכפת לי. אבא שלי אידיוט ואת זה ידעתי עוד קודם. אני ממש לא מחפשת חיזוקים ואני גם לא משקרת לעצמי. אם אני עוד אזכור את זה ביום רביעי, כשאפגוש את הפסיכולוגית שלי, היא בטח תחשוב שזה ממש נורא, ושאני סתם מתכחשת לכאב. אבל זה לא נכון. זה לא מזיז לי.

אני עשוייה מבטון.

עזבו את זה שזה מביך. אני אמורה לבכות, נכון? טרקתי את הדלת ורצתי (האמת שפחדתי שהוא יצא אחריי בעצבים, בגלל שטרקתי את הדלת כ"כ חזק. במשפחה שלי נורא רגישים למצבן של דלתות) וממש רציתי לבכות. לפחות להרגיש משהו. לדעת שאין לי לב מעץ. אבל לא הלך לי. הדרמה סירבה להתרחש. אבא שלי עלב בי ואני התגברתי תוך מספר דקות. זהו, אני חסינה.

מה שמטריד אותי בדרך לא דרך הוא הצילצול שלא נשמע, לא ממנו ולא ממנה. אמא שלי לא אמורה להיות בצד שלי? היא היתה שם ושתקה, כמו רוב מדינות העולם בזמן מלחה"ע ה-2. זה מגוחך. היא אמורה להתקשר ולהתנצל בשמו, לבדוק שאני בסדר.

אבל זה לא קורה, וכנראה גם לא יקרה, ואולי בעצם כן יקרה, זה ממש לא צריך להיות איכפת לי, וגם לא לאף אחד אחר, ובכלל אין לי מושג למה כתבתי את כל זה, אני לא רוצה ניחומים מאף אחד ולא שיגידו לי שאבא שלי אידיוט כי את זה אני כבר אמרתי, ובכלל יש לי בעיות איומות מאלו. אני רק רוצה להיות מסוגלת להתיישב ולכתוב סיפור, ולא להרגיש שכל מה שאכתוב חייב לצאת אידיוטי.

אלו כנראה הגנים הדומיננטיים אצלנו במשפחה.