אולי אהפוך לקפקא

נזכרתי שוב בבלוג ובעובדה שהוא בר מחיקה. אין לי הרבה מה לומר, האמת היא שאני די מנסה לשכנע את עצמי ללכת לישון, אבל רק כדי להבטיח שלא תתרחש כאן העלמות פתאומית אני אלהג קצת.

אני אצל ההורים. באתי לנופש במסווה של צורך במחשב לשם למידה למבחן. אצלי בדירה, בחדרי הצנוע אין מחשב (ומשהו בי רוצה להוסיף מייד: וגם לא טליוויזיה!). אני חיה לי בסגפנות מפחידה, עד כדי שאני ממש מתקשה לחזור לשם אחרי שלושה ימי בטלה (אולי קצת פחות משלושה למען הדיוק) שמולאו בעיקר ברביצה מול המחשב, ומעט טליוויזיה. אז בין השאר גם למדתי למבחן, בלוגיקה אם זה ממש חשוב, אבל אני ממש לא ברמה של לפתור מבחנים, אני עוד חוזרת על החומר. זה קורס שלקחתי בסמסטר א' ולא נגעתי בחומר מאז ינואר בערך. אני מניחה שהעובדה שהפסקתי לתרגל אחרי 2/3 מהקורס + השאננות שלי בשלושת הימים האחרונים תביא לכך שאבחר לא לגשת למבחן, ואולי אאלץ לחזור על הקורס (ארבע שעות בשבוע, לא כייף גדול), אבל זה לא מטריד אותי במיוחד. החודש האחרון היה נוראי, ואיכשהוא אני מרגישה שעברתי את הפאזה הדיכאונית ששקעתי אליה, ואני ממש רוצה להישאר בחוץ, להחזיק את הראש מעל המיים (איזו קלישאה) עד שיהיו לי סיבות טובות להרפות. או שלא יהיו.

היה לי חודש ממש קשה. אולי יותר מחודש. נקלעתי לדכדוך מר, הרגשתי ממש זוועה, לא שזו חריגה מהמצב הרגיל, אבל איכשהוא הגעתי למצב הזה כשאני תשושה ונטולת כוחות להתמודד, ופשוט קרסתי לתוך זה. ביליתי כמעט את כל פסח במיטה והפסקתי כמעט לישון בלילות. הייתי מתהפכת לי מצד לצד בלילה, או סתם שוכבת על הגב ומחכה שהשינה תיפול עליי, אך שום דבר לא קרה. המחשבות המשיכו להכאיב לי, ולא היה להן תוכן שלא שמעתם עליו בעבר, לפחות לא כל מי שמכיר אותי ו/או דיבר איתי אי פעם: המון רחמים עצמייים, תיסכול על שאני לא נהנית מהלימודים, האשמה חוזרת ונשנית שאני שטחית, רדודה, מבוזבזת, שאני לא מתקדמת לשום מקום, שאני לא מוכשרת, וכולי. האמת,גם לי נמאס כבר מכל זה.

נדמה לי שקרה משהו די משונה ביומיים-שלושה האחרונים, ואני תוהה אם זה יחזיק: החלטתי להרפות. החלטתי פשוט לוותר על החובה להנות מפילוסופיה/היסטוריה, לוותר על הכורח שבהנאה מקריאה, לתת לעצמי מנוחה מכל הסכינים האלה שמונפות מעל ראשי ומחייבות אותי להיות האדם שתמיד כיוונתי את עצמי להיות. לא עוד. אני עכשיו מה שבא לי. ואם מתחשק לי לקחת חופש מהלימודים, אני אקח. ואם מדעי הרוח זה לא בשבילי, אני אפסיק את הלימודים. ואם אחליט שאולי קצת חבל להפסיק את הלימודים בשלב זה, אולי אעשה הפסקת התרעננות ואחזור עם הסתכלות שונה על מה שאני לומדת: אני אלמד לא כי זה הייעוד שלי, לא כי אדם עמוק מתעניין בפילוסופיה ולא כי אין טעם לחיים ללא עיסוק בהגות, אלא כי זה יכול להיות נחמד ללמוד בלי לצפות מעצמי לשום דבר (ולסיים תואר שהתחלתי בלי להסתבך יותר מדיי עם ההורים שלי).

אני מקווה שכל העניינים האלה איכשהוא יסתדרו בתוכי, כי אני באמצע סמסטר ומצאתי את עצמי חסרת יכולת להמשיך להישאר במסגרת הזו. מתחילת הסמסטר אני חסרת כל יכולת להתרכז, אני פקעת של רגשות קיצוניים ואני מבריזה משיעורים בתדירות שלחלוטין לא מאפיינת אותי (למען האמת אני מהאנשים שלעולם לא מבריזים. זה האופציה היחידה שלי לשמור את היד על הדופק בהתחשב בניתוק שלי מהחומר הנלמד עצמו, רוב הזמן).

אני מנסה שלא לכתוב כאן על איתי, שגם לו יש איזושהיא רגל (אם לא יד) בכל הבלאגן הזה שנקלעתי אליו. מכיוון שאני יודעת שאני לחלוטין לא אנונימית כאן (למרות שלא כתבתי איזה ארבעה חודשים ונדמה לי שאף אחד ממכרי לא נכנס לכאן כבר מיליון שנה) אני לא ממש נלהבת לפרט בנושא הזה, אבל מצד שני, מה איכפת לי. כן, לאיתי היה חלק בזה. בחודש וחצי (משהו כזה) שהסתובבנו יחד נעשיתי די מיוסרת, בלשון המעטה, אבל אני באמת לא רוצה להיכנס לזה. עכשיו אנחנו לא ממש מדברים, אז אני אמורה להרגיש אחרת, אבל אני קצת מתגעגעת. אוף, הייתי רוצה לכתוב בחופשיות.

אהממ. אולי אני אלך לישון? אני מתעלמת בנחישות מהמבחן, או יותר נכון, מההשלכות של זה שאני מורחת את הזמן ודי חורצת את גורלו של המבחן הזה. אם יותר לי, אני מעוניינת לשאת תפילה:

אלי הטוב, או מי שלא שוכן במרומים/במעמקים

או שמא - הישות המכוונת את העניינים

עזור לי לישון שבע שעות

עשה שלא אפול לתרדמת ואתעורר בשעת דמדומים

מלא אותי בחריצות ובתשוקה ללמוד

בער ממני את הדכדוך שאופפני בשעות הבוקר

אנא

מלא את תפקידך

עשה אותי שמחה