אולי אהפוך לקפקא

אתמול בערב סיימתי לעבוד ויצאתי לי לדרכי לכיוון הבית [אני ממלצרת עכשיו בשני מקומות, באחד מהם די שמח, בשני סיוט, אני לא רוצה לסטות מהנושא, אז רק אומר שאתמול עבדתי בשני].

כאמור, יצאתי לי לעבר ביתי עם שקית מאפים שנשארו מהבוקר. בדרך כלל זורקים את מה שנשאר, אבל אצלי מתקיים שילוב מדהים של תודעת שואה מייסרת שלא מאפשרת לי לזרוק אוכל עם זיקה חזקה לדריי הרחוב, כך שאני נוהגת לשמור את המאכלים העומדים להיזרק עבור ידידיי הקבצנים. שלא תחשבו שאני צדיקה או מעוניינת להצטייר ככזו, החלק הראשון של השילוב הוא הדומיננטי. אני לוקה בתסביך קשה בכל הנוגע לזריקת דברי מאכל. אני די אובססיבית בדחף לנסות ולמצוא בטן שתואיל להכיל מזונות המאיימים להיזרק.

בקיצור, הלכתי לי לתומי, יודעת שבפינת רחובות מסויימת מצפה לי הגברת הזקנה עם האקורדיון, שתמיד שמחה לקבל את הקוראסונים שלנו. למען האמת אני קצת מוטרדת לגביה, כי היא די שמנה, ואם גם היא הפנימה את המסר התרבותי העיקש שמערער על האופציה להיות שמן ומאושר אז היא וודאי יודעת ששלושה-ארבעה קוראסנים בבת אחת די מבטיחים לה רגשי אשם קשים. הפעם הבאתי עימי קוראסון אחד ובערך חמש עוגות, באחת מהן חשקתי אני, אך מכיוון שאני קורבן של אותה מניפולציה תקשורתית שהזכרתי קודם נאבקתי ברצון זה בהצלחה. דבר נוסף שהדאיג אותי היה העובדה שיתכן כי יחד עם הגברת המלאה יחכה לי גם הקבצן האהוב עליי, נרקומן צעיר ארוך שיער [בעתיד תפורט תכנית השיקום שאני שוקדת עליה עבורו] שנדברתי עימו אתמול כשנפגשנו בנחלת בנימין וקבעתי עימו פגישה באותה פינת הרחובות ממש. החשש העיקרי שלי היה שלא אדע כיצד לחלק את השלל, וכי הצעיר והגברת יחליטו ללכת מכות על הארוחה השבועית בנוכחותי.

למרבה ההפתעה גיליתי כי שניהם הבריזו. יתכן כי השניים הקדימו והחליטו לוותר על דברי המאפה שלי ולבלות את הערב יחד, או שאולי קיבלו הצעה יותר טובה. בכל אופן אף אחד לא חיכה לי בפינה, ואני נשארתי עם קוראסון אחד וחמש עוגות שמאוד חששתי להביא הביתה כי אין לי שום כוונה לעלות על מידה 38, אני קורבן אופנה ואין דבר שניתן לעשות בעניין, ועל לזרוק אוכל אין בכלל מה לדבר. התחלתי לפסוע לעבר הכיכר, מיקומם הקבוע של שוכני הרחוב ושל שאר פאנקיסטים משועממים - ולמי שכבר משועמם, הנה אנחנו קרובים למה שבכלל רציתי לכתוב עליו.

אולי עדיף שאני אגש ישר לנושא, כי אני נוטה לפרט [בין שאר תסמיניי אני גם אובססיבית לפרטים קטנים] ולא בא לי לשבת כאן שעות.

אז כמו שאולי חזיתם, את הנרקומן שלי לא מצאתי, וגם לא את הגברת עם האקורדיון. לא הרחקתי לכת בחיפושיי, כי כשהגעתי לכיכר נתקלתי בבחורה מקועקעת מכף רגל ועד ראש, רכובה על אופניים בחצאית קצרה למדיי, קיסם ענק תקוע באוזנה (זו מין אופנה של פאנקיסטים מסתבר) בעלת פנים מוכרות. נטלי למדה איתי בחטיבת ביינים וזכורה לי כדמות אקסצנטרית למדיי. עליי לציין שמאוד הורשמתי מעיקביותה, שכן היא פאנקיסטית מאז גיל 10 בערך. זיהיתי אותה מייד וגם היא הכירה אותי, על אף שלא התראנו מאז כיתה ח' או ט' כשעזבה את בית ספרנו לטובת כל הדברים האחרים שאפשר לעשות בחיים. כמובן שבתור חובבת אנשי שוליים ידועה היא נחרתה עוד אז בזכרוני, ושמה מלווה ביראת כבוד עת הוא חולף בתודעתי.

דבר נוסף, על אף שאני מתנגדת לנטייתה של התרבות הפופולארית לייחס משקל כה רב ליופים החיצוני של בני אדם (ואל תזכירו לי שאני משחקת במשחק ההרעבה-בליסה מדי יומיים) יש בי צורך לחלוק עם קוראיי את יופיה של נטלי, בעלת השיער החלק להפליא - זה שנותר מעל לגלח, יש לה מין תספורת חצי מוהיקן שמשלבת שיער ארוך ותגלחת, משהו די משונה - עיינים מדהימות ועור כזה שעולות לי קלישאות כשאני מנסה לתאר אותו, משהו בסגנון "דבש" וכאלה. יש לה גם רגליים יפות, כך הבחנתי.

נטלי נתנה לי נשיקה ונראה שמאוד שמחה לראותי. גם אני שמחתי לראותה ועוד יותר מהחיבה שהפגינה כלפיי. היא סיפרה לי בעיינים נוצצות שהיא פסלת ושבשנים שחלפו התחילה לפסל ולעשות תערוכות. היה שם משהו באוויר ואני התחלתי לשאול את עצמי בלב אם היא לסבית.

[למרות שאני משוכנעת שמי שנתקל בפוסט הזה בוודאי מכיר אותי, אני רוצה בכל זאת לציין שאני בדרך כלל נמשכת לגברים וחולקת בעיקר איתם את החוויות המיניות שלי, רק שיש לי מין דיון כזה עם עצמי לגבי טיבם של יחסים לא אפלטוניים בין נשים, כלומר, כאלה שאני אהיה מעורבת בהם. בעקבות הדיון הזה עשיתי איזה שניים-שלושה נסיונות מאוד סמליים (ממש לא סקס) עם בחורות, שהביאו אותי למסקנה שנשים לא ממש מגרות אותי. ועדיין, אני מאוד מוקסמת מיופיין של נשים ומהאופציה להיות עימן בסיטואציה אינטימית, אני רק לא בטוחה אם זה יוותר בגדר שעשוע או יגלוש ליותר].

אז בקשר לנטלי. אני נשארת קצת מוגבלת באפשרות לתאר את הבחורה הזו. היא היתה מאוד עדינה ואני חשתי סוג של חשדנות, כי זכרתי אותה קצת יותר מחוספסת. התקשיתי לגבש דעה על יכולותיה האינטלקטואליות על אף שמאוד רציתי - כי משפטיה היו מעורפלים, וכעבור מספר דקות וויתרתי. משהו באינטרקציה היה חזק מזה. הפאנקיסטים של הכיכר הכירו אותה ועטו עליה בשמחה, כולל הומלס שיכור שנוהג להסתובב באלנבי ולקלל והיא הכירה בשמו. להפתעתי היא לא נסוגה כשהוא התקרב אליה - צפיתי בעיינים כלות כיצד היא מושיטה לו את ידה לנשיקה. אין ספק שזו תהיה הסיטואציה המכוננת בקשר שנוצר ביננו. צפיתי בנטלי מתעלמת בטבעיות מן המוסכמות ובליבי כבר התחלתי לחוש את הכובד הזה שאני חשה כשאני פוגשת אנשים חופשיים. אנשים שלא נתנו לתהליך הסוציאליזציה לעצב אותם, ושאין להם מערך תגובות שלם פרי הפנמה של אידאולוגיה תרבותית.

ישבנו מספר דקות בחברת הנערים שעל הספסלים בכיכר וצפיתי בהם שותים וודקה. הכלבים של נטלי התרוצצו כשהזכר מנסה לעלות על הנקבה בעקשנות. נטלי אמרה שלא הוא ולא הכלבה מסורסים/מעוקרים. זה היה אחרי שחילקתי לחבורה בכיכר את העוגות, ובשלב הזה הכלבים אכלו את השאריות. אחר כך נטלי רצתה לחזור הביתה לדרום העיר, היא אמרה שהיא עייפה, וקמנו מן הספסלים. את מספר הטלפון שלה היא נתנה לי עוד בדקות הראשונות של הפגישה, ולאחר מכן הזמינה אותי להתקשר לפחות שלוש פעמים. היא אמרה "בלי לחץ". אני תהיתי על מה נדבר ומה פשר המבט המופלא שהיא נועצת בי. אני לא פאנקיסטית ולא בטוחה שזה קשור למראה שלי. כששאלתי אותה היא אמרה שאני נראית לה ממש חמודה, וכשמחיתי תיקנה את עצמה למעניינת. הבהרתי לה שחיי הם סיוט בניסיון להכין אותה לזה שאני קשה, והיא אמרה שהיא רוצה לעזור. אני לא רוצה את עזרתה אבל אני רוצה להתקשר. אני רוצה לראות אותה שוב ואני מקווה שהיא לא טיפשה ושהיא תבין אותי.