יום שישי בלילה הוא בדיוק כמו כל הלילות האחרים. כל לילה אני משתגעת עם רדת הערב, אלא אם אני עובדת והעיסוקים משכיחים את המחשבות. לא נכון לומר שאני משתגעת, כי דעתי לא ממש נטרפת, אבל אני נכנסת למין חוסר אונים כזה, מר ומייסר, משתלטת עליי שוב תחושה של נרדפת, ואני רוצה לברוח ומוכנה לעשות הכל בשביל לשכוח. השבוע כבר עשיתי בלאגן קטן ומזלי שהצד השני היה חזק הפעם, כי יכולתי לגרום נזק לא קטן.
אני בהחלט יכולה לפגוע בעצמי, אני עושה את זה כל הזמן, אני פועלת באופן מטופש, אני לא חושבת, אני יוצרת דרמות ומתחמקת מאחריות רק כדי לא לחשוב. ואני לא מבינה למה, למה לעזאזל אני כל כך מפחדת להיות לבד. למה אני מתקשרת כל הזמן לכל מי שאפשר, יושבת מול האינטרנט שעות בכל פעם שאני יכולה (אין לי מחשב בדירה, אחרת הייתי פשוט גוועת למולו), יוצאת למקומות באופן אובססיבי ונפגשת עם אנשים בכל הזדמנות - גם כשאין בעצם עם מי. אוספת בחורים ברחוב, גם כאלה שפחות מעניינים אותי, נשארת לישון רק כדי לא להיות לבד. אפילו שאני לא שוכבת עם אף אחד זה מרגיש גרוע מספיק.
אני רוצה להרוס את עצמי אבל גם את זה אני הורסת, הייתי מתה שתאפוף אותי האווירה הדקדנטית שמקיפה את המתמכרים לסמים/אלכוהול למיניהם אבל אני לא מסוגלת, אני לא יודעת באמת לחיות על הקצה ומה שנראה לי מקסים באפלוליותו נשאר בגדר גחמה מטופשת. כל מה שאני עושה הוא לבלוס למוות ולשרוף לעצמי את הבפנוכו בשינאה יוקדת. אני מתחננת לעצמי: תעצרי שנייה, תחשבי. תשארי רגע לבד עם עצמך ותשאלי את עצמך למה את חייבת שיסיטו את תשומת ליבך כל הזמן. למה זה כזה סיוט בשבילך להישאר לבד, אבל לא לבד אצל ההורים עם מחשב וטלוויזיה ועיתונים ומקרר (שגם הוא סוג של חברה), אלא לבד ערב אחד בדירה שלך. למה את לא מסוגלת לקרוא ספר או ללמוד למבחן (הפסיכולוגית אומרת שגם לקרוא ספר זה להיות לבד עם עצמך) , למה כל כך מפחיד לך עם עצמך.
לא יודעת למה!
ואני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה להתמודד, אני רוצה רק להקיא הכל החוצה ולא להכניס שום דבר פנימה. ורק במקרה זה מזכיר לכם אוכל, אני מקיאה את הזבל שהוא הנשמה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
