היום יום ההולדת שלי ואף אחד לא זוכר אותי. זה די נוח לרחם על עצמי ויש שיגידו שטיפשי. אחותי צועקת עליי שאני לא רוצה להתאמץ ויתכן שהיא צודקת. אני רק רוצה לשקוע במרה שחורה ובסוף איכשהוא לזכות בתהילה. לכתוב משהו בעל ערך אני כבר מזמן לא מנסה, חברי נפש אין לי, כי לדבר באמת אני לא מסוגלת, בעבודה אני מזויפת, את הלמודים עזבתי, נראה שלרחם על עצמי זה ממש מתבקש.
היום יום ההולדת שלי ורק אדם אחד שאינו אמא שלי רצה לבלות בחברתי ולהנעים את זמני. עליי להודות שהוא די הנעים את זמני. כשהוא בא בבוקר לא הספקתי להתלבש ופתחתי לו את הדלת עם מגבת. הרגשתי מכוערת ומקומטת אבל הוא כנראה ראה משהו אחר כי הוא התיישב לידי וליטף לי את הצוואר במשך לפחות ארבעים דקות. אני יודעת שאני נותנת ליותר מדיי בחורים לגעת בי, למעשה, למה לנסח את זה כך, אני נוגעת ביותר מדיי בחורים, אבל אין לי שום דבר אחר לעשות. גם אם אני לא אוהבת אותו, או אותם, זה נחמד שמישהו נוגע בי. זה יותר נחמד מלהיות לבד או לקנא או לשנוא.
למרות שיש מספר בחורים שבדרך כלל נוגעים בי, היום רק בחור אחד נגע בי. איך זה קשור ליום ההולדת שלי? אני לא יודעת. אתמול קראתי על האלבום האחרון של אליוט סמית ורציתי גם אני למות. הוא דקר את עצמו בחזה ואני מוכנה לעשות משהו קיצוני עוד יותר, אם יש משהו קיצוני בלדקור את עצמך בחזה. אבל אליוט סמית כתב שירים מקסימים ואני לא עשיתי גם את זה. אני רוצה להיות כמו אליוט סמית אבל אף שיר לא יוצא לי וזה הגיוני כי אני לא מנסה. אני רק רוצה שמישהו יאהב אותי בטרוף, באותו טרוף בו אני שונאת את עצמי ואת כל מה שיוצא תחת ידיי. שיקנא לי כמו שאני מקנאה בכל מי שהוא לא אני ושלא ידע איזה מין חיים היו לו לפניי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
