שקסי זאת לא מילה גסה

עברו בערך חודש וחצי מאז שעזבתי את שוק העבודה. אי אפשר לומר ממש שזה היווה עבורי מסגרת, אבל בכל זאת זה היה מאין שיגרה מוגדרת. מעייפת. מעצבנת. מטישה. אבל מסגרת.

בשורה התחתונה לא הכרתי אדם שלא צריך מסגרת. החופש האינסופי הזה הוא נחמד, אבל מטרף. מטרף בצורה כזאתי שמתחילים להיות פרנואידים, בקלות מתעצבנים, הוא נמשך כ"כ שאפילו משעמם אי אפשר להגיד עליו. כל יום זה לקום בוקר ולחשוב מה לעשות. ובאיזשהו מקום אתה מחפש את הסדר בחיים. את הח'ברה, את המקום שאליו תברח כשלא הכל חיובי. והוא פשוט איננו.

אני בטוחה שבעוד פחות מ3 חודשים אני אתחרט על המילים האלה כשאכנס שוב למסגרת מוגדרת. אבל כרגע אני פשוט מחכה לזה. כמה עוד אפשר?!

עזבנו את הביצפר כמעט לפני שנה. אז באמת הכל היה ברור. הולכים לומדים חוזרים הביתה ממשיכים ללמוד אולי יוצאים איזה ערב או שניים נבחנים וככה הייתה השגרה. אבל לפחות ידענו מה מי ולאן. ועכשיו בערך כולם יודעים. ואני עדיין לצערי לא.

אני מוצאת את עצמי נלחמת בשיניים על מערכות יחסים שלא אשאר לבד. כי אז באמת המצב יהיה עגום. לא תהיה לי מסגרת לקבור את עצמי בה. וזה יהיה ממש חבל. כמו שאנחנו כבר מכירים...

לא נשאר עוד הרבה. לקחת אוויר .. למלחמה האחרונה שלי. NO TIME FOR LOSERS.  ו.. גם THE SHOW MUST GO ON..

ועכשיו לדברים השיגרתיים.

היה שבוע קשה במיוחד. 40 מעלות חום עם דלקת בשקדים לא הולך ברגל. בטח כשלא אוכלים שום כלום. אבל גם את זה כמו את כל חיי הצלחתי לעבור בהצלחה מרובה. תוך יום וחצי של פצצת אוגמנטין יצאתי מהבית להמשך חיי ה"מסעירים". הדברים הדפוקים שאני נאלצת להתמודד איתם כל יום משגעים לי את השכל. הילדותיות, האינפנטיליות, חוסר הבגרות והטמטום חוגגים פה ברמות מטורפות. ואין לזה הפסקה. כל יום כשאני קמה בבוקר אני מקווה ליום נורמלי. בעצם, מה זה נורמלי? או שהוא מלא בעצבים מרובים או שהוא יבש כמו מדבר סהרה. יש אפשרות למשהו באמצע?!

יום חמישי חשבתי שחם. יום שישי. היה חם. אבל במובנים אחרים. חיוביים יותר. כולם פתאום חזרו מהצבא. חוצמאור. שהחליטה לדחות את זה ביומיים. האמת אני כבר לא זוכרת מה היה. אבל היה סופ"ש לא רע בכלל. התחיל החג התחילו הצרות. אבל ניחה. העיקר הייתי בים, ובקאנטרי, בפאב, ושוב בים, ושיחקתי באולינג, והפסדתי...

סה"כ לא היה רע.

אגב... שיר ממש נחמד. עם לחן עוד יותר נחמד.. לוקח זמן להתאהב אבל בסוף זה קורה..http://www.youtube.com/watch?v=sVYr4EGhqiI&feature=related

אני בים

אני ומיטל! 

אני טל וגיל

ו... דבר אחרון. שאחרי הפוסט המאוד אופטימי הזה רציתי להעלות.

מעטים הסרטים שגורמים לי לבכות. נכון יש תסרטים הנדושים כמו טיטאניק שאי אפשר להימנע.. והסרטים המצויירים כמו מלך האריות. אבל יש סרט שכל פעם שאני רואה אותו. 10 דקות אחרי שהוא נגמר אני עוד ממשיכה לבכות. "סיפור אהבה בלתי נשכח". נכון נשמע קיטצ'י. וזה באמת כזה. אבל מרגש. ממש. נער עבריין, מקובל בקולג'. סה"כ בן 19 ככה. מתאהב בבת הכומר החנונית שמשנה לו ב180 תחיים ומצליחה לגרום לו להשקיע בעצמו ובה וללמוד רפואה. אחרי זמן ביחד. לא רב. היא מגלה לו על הלוקמיה שלה <מי שלא מבין סרטן הדם>. הוא מציע לה נישואים. הם מתחתנים ותוך חודשיים של קיץ ביחד היא הולכת. הוא נשאר עם הזיכרון שלה. ומה שהיא עשתה עבורו....

סרט מ-ד-ה-י-ם. מומלץ מאוד.

http://www.youtube.com/watch?v=FXcBTi-dmQ8