שקסי זאת לא מילה גסה

יום לפני שאני הולכת למעקב בתקופה כ"כ חיובית זו, חשבתי להביט לאחור ולחשוב על מה שעברתי.

4 שנים. כל אחת מהן גרועה מהשנייה. ומצד שני, כ"כ הרבה השגים, ושמחות שכן יצא לי להיות חלק מהם או לקחת חלק בהם.

נכון שהכל התחיל עוד בסוף ט' אבל אז הכל היה עוד בחיתוליו. לא היה מושג לאף אחד ובטח שלא לי שבזה היה מדובר.

כיתה י'. תיכון. מעבר לבית ספר אחר, לגמרי לבד. ללא החברים הטובים מהחטיבה,ללא הסביבה המוכרת, החכמה, החרשנית.

אכן התרגלתי לאורח חיים שונה. למדני. עברתי לתיכון שמבחינה חברתית היה מחולק לפרחות,ערסים,פריקים מ2 המינים וה"שנטים". אני כמובן נפלתי בכיתה של הפרחות. כמה צפוי. איכשהו מצאתי את עצמי עם חברה פריקית, בשומר הצעיר שהיווה בשבילי מסגרת נחמדה לאידיאולוגיה והדרכה..והלימודים כמובן. כן. הלימודים. הפעם לשם שינוי בחרתי את הדרך הקלה. לא פיזיקה, לא כימיה, לא ביולוגיה. מדעי החברה וג"ג. חפשנות. אבל מה? זה לא הרגיש כך. 5 מת.. 5 אנגלית. קרעתי את עצמי בשביל 100 אפילו בספורט. בהתחלה זה היה בשביל ההורים שלא יכלו לסבול את ה60. בהמשך גיליתי שאני לא כזאת שונה מהם. מלאת אמביציה לתעודת הצטיינות וציונים שיוכיחו לכולם כמה אני שווה <וזה היה כיסוי למשהו אחר שלא היה תקין>. פרפקציוניזם.

במסגרת התנועה הכרתי את אותו אחד שתרם למה שאני היום. הוא היה המוקד להוצאת התסכולים ובעזרת הפתיחות שלי אליו הצלחתי לרפא פצע שהודחק והוכחש. לרפא לא היה קל. נזדקקתי להמון תמיכה, סוגים שונים של תרפיות, גילוי מחלה תורשתית ו.. סבל. המון סבל.

באותה שנה 2 אשפוזים ודיכאון שלא נגמר. רק יום אחד שמח- החתונה של מיכל. היום הכי מדהים שיכלתי לבקש. פעם ראשונה מזה הרבה חושך הרגשתי יפה. נקייה. מושכת. לא נגעלתי מעצמי. והייתי שמחה בשביל אחד האנשים שעשו לי את החיים למדהימים.

בהמשך התחלתי ללמוד ולקחת את עצמי בידיים. טסתי לחול, עשיתי בגרויות, והפכתי לפסיכולוגית של הבא בתור. שנה וחצי שבהם גם אני נפלתי, הסירוב של הצבא, הנסיעה לפולין והרצון לקבל 100 הפילו אותי. שוב. אמא שלי השגיחה עליי במשך חודשים 24 שעות. אנשים חשבו שהיא מטורפת אבל היא ידעה שיש בשביל מה להילחם. החלטתי להקים את עצמי על הרגליים. ושוב. בגרויות ו... תעודת הצטיינות. יום הולדת 18 מדהים, טיסה לניו יורק חלומית, נסיעה לאילת עם החברים הכי טובים...

ואז.. הפרידה של ההורים. קשה לומר . ומצאתי! מצאתי את האחד שלי. את הבנאדם שבעזרתו  את אישיותי שמאליה נבנת מדי יום אני אפתח ואלמד. את האדם שעכשיו מבחינתי חיי קשורים בחייו בקשר של אהבה, ושמחה ותמיכה.שזאת הייתה הפתעה משום שהמצב אף פעם לא היה "מאושר" אבל היו חיים רגילים. ראיתי את זה בבתים של אחרים. אצלי.. בחיים לא חשבתי שזה יקרה. אחרי שעברנו בית וגם נפרדתי מ2 החברות הכי טובות שהתחילו בדרך חדשה משלהן הבנתי כמה התחזקתי. יכלתי ליפול כמו פעם. ולא נפלתי.

אני מרגישה חזקה מאי פעם. החשיבה החיובית שלי היא זו שמוליכה אותי קדימה. הרצון להוכיח לעצמי שאני יכולה ומסוגלת. שאני לא צריכה להלחיץ את עצמי, ואם כל דבר אני אעשה בקצב שלי אני אצליח הרבה יותר.

תמיד הייתי פסיכולוגית, תמיד נמשכתי לאנשים עם הבעיות המורכבות ביותר, הזדהתי, היה לי קל ליצור איתם קשר, בעיקר רומנטי.

היום, זה שונה. היום חיפשתי לי את הבריא, השלם, החי , החיובי. זה לא שאין בעיות. לכל אחד יש. אבל זה אחרת כאשר חושבים עליהן ומתמודדים איתן ולא מתבכיינים עליהם יום ולילה ומצאתי! מצאתי את האחד שלי. את הבנאדם שבעזרתו  את אישיותי  הנבנת מדי יום אני אפתח ואלמד. את האדם שעכשיו מבחינתי חיי קשורים בחייו בקשר של אהבה ושמחה ותמיכה.

מחר, כשאני  אהיה אצל הדוקטור אני אגיד לה שאני שלמה. שאני מאושרת. שאני חזקה יותר מתמיד למרות המציאות המשפחתית. שאני חיה עם עצמי ורוצה לחיות. שיש לי שאיפות, שיש לי תוכניות. שאני מעזה. ושאני הולכת יד ביד לעבר העתיד עם הגבר הכי מקסים שיכולתי לבקש לעצמי.