שקסי זאת לא מילה גסה

קיץ. חורף. סתיו. אביב. כבר הפסקתי לעקוב.

סופית. זה לא בא בתקופות. זה לא בא בעונה. ולא תמיד יש טריגר.

הפעם. אני חייבת לעצור את זה בזמן.

עברה שנה מאז הפעם האחרונה. שנה מדהימה. הרבה  חוויות, עיסוקים, שינויים. היה טוב. היה שמח. היה מאושר.

איכשהו תמיד בשיא הטוב זה נעלם. כמה דמעות. זה לא נגמר.

מצאתי את האדם שאני סומכת עליו בעיניים עצומות. מצאתי את האדם שעושה אותי מאושרת ואני מסוגלת לחייך גם כשקשה, כי איכשהוא הוא מצליח להוציא ממני את החיוך הזה. מצאתי את האדם שהוא החבר הכי טוב שלי. מצאתי את האדם שעם אסמכתא או בלעדיה, רשמי או לא איתו אני רוצה לחיות את כל החיים שלי. נשמע מוקדם, נשמע נחפז, אפילו מטורף, אבל שאני אהיה האישה שלו. והוא יהיה הבעל שלי. כ"כ רוצה. כ"כ מחכה. וזה נראה כ"כ נכון. ויש רגעים. שמתחשק לזרוק הכל וללכת עם הרצון הזה עד הסוף. לשכוח את כל המוסכמות, כל הציפיות.ברגעים כאלו הרגש מדבר. ובמצוקה כזאת, הריאליות מטשטשת.

אני לא יודעת מה גורם לאנשים להירתע. אני לא רואה סיבה מספיק מוצדקת למה נוצרה המחשבה של "אתם לא מתאימים". אף אחד לא באמת נמצא איתנו כשאנחנו ביחד. אף אחד לא באמת יודע מהי מערכת היחסים בנינו, לא יודע מהי העוצמה, לא יודע מהו הגעגעוע, לא יודע מהו הרגש הזה.

תמיד הערכתי כנות. תמיד ידעתי שחברים טובים צריכים להגיד את האמת, כי אם הם לא יגידו, אין אחר שיגיד. ומצד שני. זה שיש בין בני זוג חיכוכים, זה לא עושה אותם לא מתאימים, זה שיש לי דמעות זה לא אומר שאני סובלת בגללו.

אני אומרת, לעצור לרגע. לחשוב. אם אני סובלת סימן שקיימת מצוקה. אם קיימת מצוקה צריך לבדוק מאיזה תחום היא נובעת. ואחרי הכל, לחפש את הכוח להתגבר עליה ולהתרומם.

אף אחד לא אשם במצב. גם לא אני. לא צריך לחפש אשמים. צריך לא להזניח. צריך לתקן.

עם ביטחון של 100% שיש לי את כל התמיכה שבעולם, אני אמצא את הדרך, אליי...אלינו. מבטיחה.you remind me Of what I really am ~מחייכת~