שקסי זאת לא מילה גסה

כשאני שומעת את המילה ריתוק זה עובר לידי בתור "באסה" או "זה יעבור מהר". ברגע שזה מגיע אלייך קרוב זה יותר מבאסה. ולא זה לא עובר מהר.

14 יום. כל יום נראה הרבה יותר ארוך מקודמו והזמן לא זז. כששמעתי את זה, תאמת כמעט נדרסתי, אבל זה החלק הכי פחות משמעותי. קפאה לי הצורה. לא. לא אני אהיה מרותקת 14 יום..<זה לא יקרה בערך בגלגול הנוכחי> אבל הוא כן. אתה כן. מיד חשבתי לעצמי אין מצב שאני אשרוד את זה. וזה באמת היה אחד הדברים הקשים. תאכלס שבועיים זה לא המון זמן. אבל כשאתה משתוקק לראות את הפנים של מישהו כ"כ, 14 יום נראה נצח. ועוד יום ועוד יום עובר. עובר שבוע עוברים כמעט שבועיים ואז הבשורה שלא תחזור מיד אחרי זה ואני אצטרך להמתין עוד שבוע טירפה אותי. ואתה כל הזמן ידעת.. זממת.. הכנת.. ברשעות מטורפת. אבל זה אגב מה שאני אוהבת אצלך. באיזשהו שלב התחלתי להבין. אני מכירה אותך יותר מדי. אומנם בזמן קצר. אבל מכירה. ידעתי שהסיכויים שאתה כן חוזר אליי גבוהים. אבל עדיין עד הרגע האחרון זה היה כן, לא , לא ,לא, לא, כן! וכשראיתי אותך. לא יכולתי לתת לך ללכת שוב. באמת. אני לא אגיד היה שווה לחכות. מהסיבה הפשוטה מאוד שמעולם לא רציתי לחכות.רציתי שתהיה. אבל עכשיו כשחזרת אליי המשפט "And you may not think I care for you When you know down inside That I really do" קיבל משמעות הרבה יותר גדולה משאי פעם חשבתי שיקרה בנינו כ"כ מהר. פתאום הבנתי.פתאום הצלחתי לקבל. אני חשובה לך. הרבה יותר ממה שאי פעם חשבתי. ושאתה חשוב לי הרבה יותר ממה שנדמה לך. או לא נדמה לך. וכל דבר שאנחנו עוברים ביחד רק מחזק את זה. וכל יום הרגש הזה, האורח חיים הזה, היומיומיות הזאת שנקראת אהבה מתיישבת וקובעת לעצמה את החוקים שלה.כל עוד אנחנו מחזיקים אותה, ככוח, שום דבר לא יוכל להרוס,לשבור,לנפץ,לחבל... אין דבר כזה לא לקבל, לא נולד ה"תיק" שהצליח לפרק . מה שהיה היה. ועכשיו. זה רק שנינו. ומבחינתי גם בעתיד.

<ולטענותיה של נופר "גם אני רוצה כזה חבר חתיך חמוד אוהב שישקיע בי" יש לי רק דבר אחד לומר. כרגע יש רק אחד כזה. הוא נמצא בירושלים והוא טוחן תחיים שלו. הוא נותן מעצמו מה שהרבה ג'ובניקים לא עושים.הוא גאה ואני גאה שהוא גובניק.זה לא קללה אם זה התפקיד שלך ואתה נותן מעצמך ועושה אותו כמו שצריך.  הוא מרגיש סיפוק אדיר מכל דבר שהוא נותן ומתבצע כמו שצריך והוא לא מבקש תמורה. הוא מדהים, הרבה יותר ממה שאפשר לראות בסמול טוק. נופר יקירתי. הוא איתי.. ושלי.>

יום שבת, החלטנו, לעשות משהו מועיל בחיינו הפתטים. באמת השיגרה הזאת היא זיינית שכל. כמה אפשר?!. אמרנו. נוסעים לטייל. בשיא הספונטניות. ואיפה אפשר לטייל אם לא בבירתנו האהובה?!<נתעלם לרגע מהנושא האישי>. אבל רציני, באמת עיר מדהימה, שטח כ"כ נרחב. מיוחדת. באמת. אפשר להבין למה נלחמים עליה. היא עוצרת בתוכה כמויות רוויות של היסטוריה. לא רק שלנו. של כולם. נסענו בבוקר ויצאנו לתוך עולם המשלב מודרניות עם היסטוריה..והחלטנו למצות כמה שאפשר. בשורה התחתונה יום אחד אי אפשר להספיק כמעט כלום. נתעלם מהתחבורה הנוראית. כל כך הרבה לראות בכ"כ מעט זמן. נסענו לתנכ"י והחלטנו למזג תצמנו עם הטבע. להשתלב עם החי. להשמיע קולות ולהגיע למסקנה שאנחנו באמת לא כ"כ שונים מהקופים. היה בהחלט משעשע. כשיצאנו משם חשבנו, עיר דוד? כותל?. בגלל זמן כ"כ קצר החלטנו שאין מצב שמוותרים על החוויה בכותל. הלכנו למרכזית לעלות את הפז"מניקים על מדים ונסענו. אי אפשר לתאר את ההרגשה של להיכנס עם חיילים לכותל. אני בטוחה שלנופר וטל היה בהחלט מרגש. לי אישית היה מרגש ואני בלי. כמובן שהיו את אלה שביקשו להצטלם עם חיילי צבא הגנה לישראל. דווקא שם מול הכותל עם 2 חיילים במדים יכולתי להבין על מה נלחמנו. על המשמעות. על הדם שנשפך בעבר בהווה ולצערנו גם בעתיד על שימור המקום הזה כשלנו. נעזוב את החלק הדתי שבמקום. מה שהמדינה שלנו עשתה כדי להגיע למצב שאני והחברים נוכל לעמוד שם ולהרגיש גאווה כבר אומר הכל. אין דרך להסביר את זה. אז כשאומרים לי "זה כולה קיר" זה נורא מעצבן. כי נכון זאת חומה, שאנשים מאמינים שהיא חלק ממשהו קדוש. אבל גם אם אתה לא מאמינים, אנשים מתו בשביל זה. יש לזה כנראה משמעות. 6 הימים לא תשכח בתור ה-מלחמה שהביאה לנו את החומה. ובכלל את העיר. אנשים נלחמים על העיר. כי יש בה משהו. רוחני. בגאווה רבה ובהצדעות הלכנו. שמנו את הפתק. ויצאנו בדרכנו חזרה אל השגרה עייפים, אך מלאיי גאווה.

טל ונוף מול הכותל=) כבוד

אני ונוף .. אזרחית שכמוני.. <אגב. נא להתעלם מצבע הכומתה>

ואחרונה.. אני וטל.. חיל הים שליטע

נתחיל בזה שלגרינית יש יומולדת!! סוף סוף 19! בוגרת שכמוך!

נאחל לה הרבה מזל טוב. שתמשיך ללכת בדרך הנכונה.

שתצליח, שתהיה מאושרת, שתחייה... הכי חשוב. לחיות!!!

fame! yea you're gonna live forever!!!

אינגי אוהבת אותך הכי הכי הכי הכי!!!

השיר "רחבת הריקודים" של יהודית רביץ שעבר אינספור קאברים על ידי זייפנים אלו ואחרים הזכיר לי את אותו ערב..

ופתאום.. הרחבה .. שנחצתה לשניים.. והוא עמד שם.. וראיתי אותו.. ומאז.. האושר הפך להיות יותר ממילה.

אז:

"בין האורות המהלתים נפגשות העיניים

וצלילי הגיטרה עולים בעשן...

האושר הוא

האושר הוא הפשע המושלם

היא לו והוא לה

שני עיניים להבה

היא לו והוא לה

כל הלילה

על רחבת הריקודים..."

                                            אוהבת אותך!

היה לי נורא נורא בא לעשות משהו יפה. יצירתי כתמיד. והחלטתי שאם כבר למישו יש יומולדת אז נשקיע.. ונראה לו כמה אני אוהבת אותו.. אז אינגי. בשבילך..