מחר סוף סוף אני אוכל לראות את ה"זכאית לבגרות-אין" משתנה ל"יש".
הבגרות האחרונה לכל שארית חיי תתקיים מחר ואני אצא לחופשי.
אני עוד זוכרת את סוף י'ב איך כולם חגגו להם שלא יראו יותר את הבוחנים, את המדבקות, את הלחץ, את הביצפר... אפילו בטקס סיום כשהיו זיקוקים בשמיים ועינינו דמעו מאושר ידעתי שזה לא באמת הסוף.לפחות לא בשבילי.
אני הייתי נורא מתוסכלת כיוון שזה טרם נגמר. בחורף השלמתי חלק אחד. מחר חלק שני. ואז אני אוכל להרגיש הקלה של ממש.
חודש של למידה "אינטנסיבית" מחוץ למסגרת. ממש הכרחתי את עצמי לשבת על התחת ולקרוא על הצרות של פולין לפני מלחה"ע השנייה והיהודונים האלה בכל חור בהיסטוריה. ואז המלחמה והשואה והעלייה והעפלה ומלחמת העצמאות וששת הימים וכיפורים ופלשתינים ועניינים. בקיצר חפירה. לא שזה לא מעניין, פשוט קשה להתעניין בחומר שחורשים אליו למבחן ומגלים שצריך לקבל ציון על הבקיעות. זאת לא למידה לשם הנאה וגם לא לשם השכלה. למידה בשביל להקיא ולקבל ציון על כמה טוב הקאנו.
אז זה מוציא את החשק לדעת ולרכוש ידע. שזאת לדעתי הייתה אמורה להיות המטרה הראשונה של משרד החינוך. הוא הפך אותנו לרובוטים ששוכחים הכל אחרי אותם שעתיים.
אבל הכי חשוב עכשיו שאני אוכל להמשיך בדרך שלי אחרי שסיימתי את חובותי.
חלק מהפוסט הזה מוקדש לבת דודה הכי לטבית שיכולה להיות. הבובית הנצחית שלי שמכירה כל חלק בגוף שלי. :) ובלי שאלות מיותרות. זה בנינו, וזה מביך..יותר מכל סרטון דוזי מיותר.
אז ככה. משהו כמו חודשיים אנחנו מדברים על מיונים חשובים במסגרת כמובן, צהל. הייתה המתנה עצבנית לתשובות. והיום הן התקבלו. חן מתגייסת לחיל הים. מגשימה חלום שלה, ושלי.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמחתי כ"כ על תפקיד בצה"ל שמישהו קיבל. אבל בשבילה ובשבילי זאת סגירת מעגל. מעבר לזה שהכרנו בעצם זה שחיל הים היה מעורב וההורים שלנו משרתים אותו בנאמנות גם האחות הגדולה שירתה שם. ואני רציתי גם. ללכת במדים לבנים ביום הזיכרון עם סיכה מבריקה. אז לי זה לא קרה. אבל אני יכולה לפרגן.
אז חן, תלכי עם סיכה של חיל הים, עם מדים לבנים פעמיים בשנה ואפילו ביום ההולדת שלך שנופל על ערב יום העצמאות ותתגאי בשביל עצמך. ובשבילי.
מאחלת לך המון בהצלחה גיוס אוגוסט 2008 ותהיי חכמה בשמש כן?!
ועכשיו לנושא אחר שבמקרה עלה היום בשיחה עם חן.
קרביים. הקדשתי לזה פוסט שלם. אבל חן העלתה את הנושא של מה זה אומר לצאת עם אחד כזה. ואז נזכרתי כמה ברת מזל אני. לראות את החבר פעם בשלושה שבועות זה נוראי. אני יודעת שאני לא הייתי מסוגלת. אבל מעבר לזה עוד משהו. מהיחסים שלי עם החייל שלי למדתי להבין שלא רק עצם זה שאני רואה אותו זה מה שחשוב. הבעיה בקרביים זה שבקושי מדברים. נניח גג פעם ביום וגם זה בלילה מאוחר עם עוד איזה 10 באוהל. אין משמעות ועומק לשיחות, אין פרטיות ואז מגלים שהחבר זה בהגדרה. אבל אין פרטנר לשיחה אין את הsharing שצריך להיות בין בני זוג והכל שטחי נורא איך היה היום שלך איך שלך ואז שומעים את הנשימות הכבדות מהצד השני ומנתקים את השיחה. מעבר לזה ששמעתי שלא כ"כ מייחסים חשיבות לאותה "חברה". שמועות פה ושם. החשיבות היא מינימלית. "כן יש לי חברה, אני בקושי רואה אותה, לא יוצא לי לדבר איתה..."
הגעתי למסקנה שאני שלמה כ"כ עם מה שיש לי. ושהוא לא פחות טוב עם אלה עם הכומתה האפורה או תג יחידה של עץ גולני או מגפיים אדומות-חומות. להפך, הוא הרבה יותר טוב. כי כל יום הלדבר איתו זה מה שעושה את זה למערכת יחסים <תקנית>.
יום שישי חודשיים. החודש האחרון עבר באמת יותר מהר מהקודם שנאלצתי להתמודד עם ריחוק של שבועיים בהתחלה. וגם היום כמו ביום הראשון אני לא מתחרטת על אותו צ'אנס. אני שלמה איתו. ומעבר לזה. כל יום. אוהבת יותר. הרבה הרבה יותר. והשיחות שלנו נותנות עומק ועניין וחשיבות והרבה הרבה חומר למחשבה.
אז כן, הראש בעננים ב200% מהזמן, אבל למי איכפת. זה כיף. אופוריה כיפית. אני נהנת מזה כי אני יודעת שיש לה סיבה מוצדקת. ואני גם נהנת לדעת שנמצא בתוכי אדם שמבין ויודע את המשמעות של כל מבט, כל נשימה, כל תגובה, כל דבר. היחיד שחופש איתו זה לא בהמלצה. זה טבעי. זה מרגיש הדבר הכי נכון ומגיע ללא שליטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
