להרגיש עצוב,
זה להרגיש שבא לך למות, ולדפוק את החיוך של החיים.
להרגיש בודד,
זה להיות מוקף בחברים ואנשים, אבל לא באחד שהיית רוצה.
להרגיש כאב,
זה להיות בריא לחלוטין, ובו בזמן הכי חלש שאפשר.
להרגיש יאוש,
זה להרגיש שיש לך את כל הסיבות לשמוח, ואתה לא מפסיק לבכות.
להרגיש אילם,
זה להרגיש שאתה רוצה לדבר, לצעוק, לצרוח, ואין לך למי.
להרגיש צביעות,
זה להיות ציני כלפי כל אלה שמרגישים בדיוק מה שאני הייתי רוצה להרגיש, ולא להעיז להודות בזה.
להרגיש כמוני,
זה להרגיש עצוב,
זה להרגיש בודד,
זה להרגיש כאב,
זה להרגיש יאוש,
זה להרגיש אילם
זה להרגיש צביעות.
ובעיקר,
לא לדעת מה לעשות עם כל זה.
אז אני רק בוכה. וצורחת בלי מילים להוא למעלה. מקווה שהוא מסתכל לכיוון שלי בכלל. מקווה שהוא מסתכל בלי להצביע עליי ולצחוק.
מקווה שהוא עוד זוכר אותי ושיש לו עוד קצת סימפטיה כלפי.
היחיד שיודע מה חסר לי והיחיד שיכול לגרום לכל זה להגמר.
ועד אז...? אין לי כבר כוחות.
הצילו