הפינה שלי בעולם

אני מנסה לסכם את התקופה שלי במגורי המשותפים עם י' ו-ב'.

אני אפילו לא ממש יודעת להגיד מתי עברנו לגור יחד.. יום אחד י' ישן אצלי, וביום אחר ב' נשארה לישון. מה שבטוח, לא ישנו כפיות..

אני לא אוהבת את הזוג הזה.. י' ו-ב'.. ובכל זאת.. כל כך הרבה לילות העברנו יחד..

המיטה שלי אמנם גדולה ואני לא תופסת הרבה מקום אבל הם בהחלט כן. זה מתחיל להציק ולהכביד עליי. אין לי כח אליהם יותר. אבל אין לי את היכולת להגיד להם להפסיק לבקר. הלוואי שיכולתי להגיד את זה. אני מבקשת ומבקשת, אבל המילים שלי חסרות קול. אני חסרת כל.

אין ספק שמדובר פה בחתיכת זוג מוזר.. ב' ו-י'.. אף אחד לא ממש אוהב אותם, אבל מספר האנשים שאיתם הם העבירו את היום, הלילה והצהריים הוא רב.

י' לפעמים מסתובב לבד ועוזב את ב' לבדה, אבל בדר"כ כל החברים של ב' הופכים מהר מאוד להיות חברים גם של י'.. וכשב' מפסיקה להיות חברה של אותם אנשים, הוא הולך כמו שפוט אחריה ונעלם גם הוא.

קשה לי להיזכר מי מהם הגיע קודם. שניהם סביבי כבר משכבר הימים אבל מתי הפכנו לשלישיה? מתי הגיע השלב הזה שהם התחילו לבלות איתי כל לילה?

אני את הידידות שלי איתם בהחלט כבר מיציתי. אבל באיזה זכות אני יכולה להגיד להם להתפוגג? מי ירחיק ממני את יאוש ובדידות? ובאיזה תירוץ?

התירוץ של "אני צריכה להיות קצת לבד" הרי לא יעבוד איתם. לבד זאת בדידות. וכשאני אתן לה להכנס היא תגניב את יאוש פנימה בשניה.

וכשאהיה בחדר שלי ואבכה בשקט בלי שאף אחד רואה, יאוש יבוא וילטף לי את הכתף יזכיר לי את החברה הטובה שלו, בדידות, ויעצים את כל התחושות שלי עד שארדם בזרועותיהם.

בדידות, פניתי לך מקום בארון לבגדים שלך. כשאת בסביבה זה לא באמת משנה מה אני לובשת. כן, את יכולה להשתמש באיפור שלי, גם הוא כבר לא רלוונטי. בין כה כשאת בסביבה אני בלתי נראית.

יאוש, אני אשמח אם תעביר לי את הטישו שהבאת קודם. ותוכל גם לכבות את האור?

אני רוצה לישון, רוצה לשכוח. והזוג הזה רק רוצה לדבר.

זה מדהים כמה אפשר לטפח חברות לא רצויה.

אני מספרת להם שהיום עבר כרגיל. עבודה, חברים.. בדידות קצת נפגעת כשאני מסתובבת עם חברים ומזניחה אותה. אבל כשהיא מבינה שמהחברים האלה אין לה ממה לפחד היא נרגעת. וכשהיא נרגעת היא גדלה הכי טוב.

וכאילו כמו גוף אחד היא אוחזת חזק חזק את ידו של יאוש ומאמצת אותה אל חזה. ולרגע לא ניתן להבדיל בינהם. היא ממלאת אותו בכוחות עצומים ועם כל זאת לא מאבדת אפילו קצת מכוחה.

ואז גם הוא נרגע.

ועד הרגע הזה בו שניהם כל כך רגועים, אני כבר אחוזה בטראנס של דמעות, של כאב. זה כבר משהו שנמשך מאליו, אני אפילו לא צריכה להתאמץ.

והם מחכים לי. מניחים יד מאמצת על השכם ומחכים לי.

מחכים לרגע בו אני שוב אתפרק. זה ברור שהוא יגיע. וברגע הזה הם ישתלטו עליי. מחושבים בכל צעד. זאת תהיה ההתקפה המושלמת ולי לא יהיה את האפשרות להגיב.

הם ישתלטו על כל חלק בגוף שלי. עד שכל חלק בי יהיה בודד ומיואש.

ואז, רק אז, בין דמעה לדמעה הם יתנו לי לישון קצת.

ואני שוב אשן

ובבוקר הם שוב יזכירו לי

מי אתמול ניצח.