הפינה שלי בעולם

במציאות אחרת בטח היינו עכשיו ביחד.

הייתי פותחת את הבוקר שלי עם הודעת בוקר טוב שלך. סוגרת את היום עם שיחת לילה טוב.

הייתי מדברת איתך ואליך, היית מקשיב לי. לכל מילה. ומייעץ כמו שרק אתה יודע.

לא הייתי מפקפקת לרגע במילותייך. מאמינה להם ולא מנסה לחשוב מה המניע להמצאתן.

הייתי נשטפת בהם, שוחה בהם בתאווה מלאה.

הייתי אוחזת ביד החזקה שלך, נשענת על הכתף שלך וידעת שיש לי על מי לסמוך.

במציאות אחרת אולי היינו מבלים ביחד בימי שישי, במוצאי שבת..

אולי הייתי מתקשרת אליך בזמן העבודה רק לשמוע את הקול שלך ולנתק.

הייתי אוהבת אותך כל כך, בטירוף מוחלט, שוכחת כל מציאות אמיתית שאני חיה בה.

והיית אוהב אותי, לא מחפש יותר ממני, כי בשבילך אני הכי טובה שיש. ככה כמו שאני - כמו שיש.

והיינו מדברים, ושותקים וצוחקים. ומאושרים.

בעיקר מאושרים.

אבל בפנטזיה הכי גדולה שלי, אנחנו לא ביחד.

בפנטזיה הכי גדולה שלי, אני עם מישהו שבאמת מגיע לי.

אני לא חולמת על מציאות אחרת איתך - גבר שלא חולם על מציאות אחרת איתי.

אני חולמת על גבר שרוצה להיות איתי כל דקה ודקה. רוצה באמת.

לא גבר שמשקר לי, שמעוות את האמת כדי לצאת טוב יותר.

בפנטזיה הגדולה ביותר שלי אני מעריכה את עצמי. את כל כולי.

כל סנטימטר בי, כל תכונה שלי. טובה או פחות.

ומעריכה את הגבר שמכיר ומעריך את כל זה.

אבל אני חיה במציאות אמיתית. לא אחרת, לא פנטזיה.

מציאות של חלומות, שאיפות ותמיהות.

מנסה להבין איפה להניח אותך.