הפינה שלי בעולם

יש בי רצון חזק, רעב חזק, מחסור, געגוע..

המילים האלה נראות לי כחסרות מכנה משותף

ובכל זאת הן מתמזגות באורח פלא לתחושה אחת גדולה. זאת שיש לי בבטן.

כאילו תמיד היתה כזאת תחושה ועוד שניה יתנו לה שם.

ובינתיים כדי להרגיע את הבדידות,

אני מנסה לטייח את החור בלב שלי בחוויות זמניות,

נגיעות רגעיות, קטנות..  חיוכים קטנים ומזמינים...

הודעות קטנות בפייסבוק.. ארוחות צהריים לא מחייבות..

פלרטוטים לא מזיקים..

כל אלה הם כמו כדור לשיכוך כאבים..

הם לא מרפאים את הכאב. רק משכחים אותו.

אבל ביום בו אשכח לקחת את הכדור, אתפרק. כצפוי.

ואמשיך לחכות למחר.. בו אעשה מה שאני עושה כל יום..

אחדש את הפלרטוטים, אחפש את העיניים..

זה מה שיש לי לעשות ברגעים כאלה.. בהם אני כל כך רעבה למשהו אמיתי, אבל אין כלום בבית והחנות כבר סגורה..

אז אוציא כל מה שאפשר מהארון ומהמקרר ואנשנש.

זה לא ישביע אותי. נשנוש זה לא אוכל. ורגעים קטנים אחרי שאסיים לנשנש שוב אגווע ברעב.

אני יודעת.

המתאבנים האלה הם משככי כאבים.

אבל אולי זה עדיף? רק עד שאמצא תרופה??

אמשיך לכתוב הודעות בפייסבוק להוא החתיך, עם העיניים המדהימות והלסת המסותת, אפילו שהוא צעיר ממני..

ואמשיך להתכתב עם החמוד ההוא, המצחיק, למרות שאין לי בכלל מושג אם הוא פנוי..

ואמשיך לחייך למקסים מהחדר כושר שמחייך אלי כל פעם חזרה, ומנסה להצחיק אותי..

ואמשיך להתכתב עם ההוא, הדתי, שמוכן להזמין אותי לארוחת ערב במקום סתם להיפגש לצהריים בשעות העבודה..

ואולי בתוך ליבי אקווה שמישהו מהם באמת ישכיך את רעבוני.

או שהארוחה האמיתית שלי ממש בדרך??

ועד שיגיע השליח, אני אקום בבוקר, אלך לעבודה, אחזור בלילה הביתה אחרי אימון בחדר כושר או אחרי יציאה עם חברים

וכל הזמן הזה אנשנש לי חטיפים קלים, רק כדי להרגיש רצויה ומחוזרת..

אמשיך לנשנש חטיפי בריאות בצורת משככי כאבים.

עד שיום אחד אפספס כדור.

ואתפרק.

כמו עכשיו.

כמו תמיד.

ואשאר בודדה, בלי רצון לנשנש, רק רצון לאוכל.

ושוב אהרהר אם בכלל יש לי אפשרות אחרת..