את יפה היום. הוא אמר לי.
עניתי תודה בחיוך מבויש.
הוא צחק עליי. על איך יכול להיות שזה עדיין מביך אותי.
הסברתי לו שאני לא רגילה.
הוא שוב צחק.
הוא התקרב אליי וליטף לי את הלחי.
זה היה נחמד.
הפעם גם הסתכלתי לו ישר בעיניים כשחייכיתי.
״אני אוהב את החיוך שלך״, הוא אמר לי.
ושוב הובכתי. הורדתי את המבט. עדיין מחייכת.
הוא שוב צחק.
אני אוהבת את הצחוק שלו.
הוא התחיל לשחק לי בשיער. להכניס את האצבעות שלי עמוק לשיער. נגע בי בקרקפת, קצת מדגדג קצת מגרד. הרבה נעים.
נשענתי על הכתף שלו. זו שאני כל כך אוהבת. הוא שם עליי את היד שלו. ולרגע, רק לרגע, זה הספיק.
הוא נשק לי בראש ואז לחש לי. ״אני אוהב אותך״.
ואני? עצמתי עיניים חזק.
״שמעת?״ הוא שאל. מעט נעלב, מעט מהרהר..
׳כן׳ אני מהנהנת. שמעתי.
ומתרחקת.
אני המומה, הוא מופתע.
הוא אוהב, ואני? המומה.
הוא שובר את השתיקה. שוב. ״את לא אוהבת אותי?״
איך מסבירים?
אני אוהבת..?
אני אוהבת להסתכל עליך.
אוהבת לחבק אותך חזק חזק.
אוהבת כשהיד שלי נוגעת ביד שלך.
אוהבת כשאתה מחייך אליי.
אוהבת כשאתה מסמס לי.
אוהבת לדעת שאתה שם.
אבל האם אני אוהבת אותך?
אני מרגישה שזה מהיר לי מידי.
ומהיר אני לא אוהבת.
אתה מבין שהתשובה שלי היא לא כן ומוציא עוד סיגריה.
עכשיו היא זו שנוגעת בשפתיים שלך.
ובינינו כמה סנטימטרים
ותהום.
ומהמקום בו אני יושבת אני רואה את התהום הולכת ונפערת.
נשאר לי רק לתהות מי יפול אליה קודם והאם ישארו ניצולים.
אני מתחילה לבכות.
אתה נעמד חסר סבלנות.
או אולי חסר אונים?
ואני קמה והולכת.
מבינה שעכשיו אין לי אף ברירה אחרת.
ושוב אני משאירה לב שבור מאחור.
את הלב שלי אני שומרת אצלי. קרוב קרוב.
כל אחת ואחת מהחתיכות שלו.
רק למען הסיכוי שיום אחד יימצא לי דבק מתאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
