הפינה שלי בעולם

הבדידות הזאת שזמן רב מידי חיה בליבי כבור עמוק מתמלאת כעת במים.

מים אותם אתה מזרים אליי ברוך כזה, בעדינות, באיטיות.

ואני אוהבת את המים האלה. הם נעימים לי לאין שיעור.

רכים, זכים, נקיים.

ממלאים.

ממלאים את הריקנות הנוראית.

מכניעים אותה.

וכמובן, כמו תמיד, אני כאן כדי להרוס.

כדי לחשוב על האמת ולא רק על ההווה.

אני שוב עושה את הדבר הזה וחושבת "מה יקרה הלאה?"

האם לנצח אתן לך להזרים אליי מים?

האם תהיה חפץ בכך?

ומה יהיה כשהתשובה לאחת השאלות האלה כבר לא תהיה חיובית?

מספיק לי לחשוב על קיום השאלות האלה בכדי לשקוע בעצב הזה, בתסכול,

בפחד.

אני רועדת מפחד מהיום שאחרי.

מהיום בו תפסיק להזרים אליי מים.

כל מה שיש בבור יתיבש.

ואני אשאר לבד. עם בור אף גדול יותר ממה שהיה בהתחלה.

אני מתה מפחד.

אני לא רוצה לחזור להיות בחורה עם בור.

אני לא רוצה לחזור להיות עם בור.

לא רוצה לחזור.

לא רוצה.

לא.

מפחדת.

אני אוהבת אותך ככה, כאן ועכשיו.

לא רוצה לחשוב.

למה אני חייבת לחשוב??? למה?

אוהבת אותך ..

אתה המים החיים שלי.