אולי אני שוב מגזימה. ייתכן.
בדרך פלא כלשהי המשפט הזה נשמע לי הגיוני ב95% מהסיטואציות.
אולי אני שוב מגזימה.
ואולי זה פשוט כי אני צריכה אוטוטו לקבל..?
כן, זה בטח זה..
אני בטח מגזימה שוב, והכל בגלל ההורמונים הנשיים האלה.
אבל אולי, רק אולי.. אולי אני לא..?
אולי אני לא מגזימה?
יש מצב כזה?
אני חושבת שיש..
ראבק.
רק רציתי לדבר איתך.
רק קצת.
לספר לך מה קרה לי היום, מה אני חושבת, קצת מה אני מרגישה,
לשאול אותך אם אתה מאושר איתי,
אם חסר לך משהו בקשר שלנו,
אם יש לי מה לעשות עבורך,
אם יש משהו בנו שמפריע לך ואני יכולה לתקן..
הייתי עושה את זה בשבילך.
אז אמרתי לך שאני אשמח אם נדבר לפני שמגיעים להורים שלך,
אמרת לי שזה סבבה,
הגעתי אליך הביתה,
ואז זה הגיע לי..
- מתי אתה רוצה שנצא?
- עוד 20 דקות.
- אתה מוכן?
- לא, אני צריך להתקלח ולהתגלח.
- וכמה זה זה יקח..?
- 20 דקות.
נכון, אני יותר טובה ממך במתמטיקה. אבל תסכים איתי שזה משאיר לי 0 דקות? נכון שתצליח לחשב את זה לבד?
אז אתה הלכת להתגלח ולהתקלח
ואני שאלתי את עצמי למה בכלל באתי?
ולמה לא עשית את זה לפני שבאתי?
ואז הלכנו להורים שלך.
ומחוץ לבית שוב ביקשתי.
ביקשתי קצת מהזמן שלך, שנשב קצת לדבר..
רק כמה דקות,
אני אשמח.
ובמקום שנשב אצלך בחדר ותשאל אותי על מה רציתי לדבר,
עמדנו במטבח
ואתה קשקשת על הסינים
ועל ההודים
ועל זה שההודים יום אחד יהיו כמו הסינים.
ואין לי מושג למה זה היה קשור בכלל.
זה לא עניין אותי.
כבר לא הקשבתי לך.
הייתי כל כך רחוקה ממך..
וכשישבנו בספה,
משהו בי המשיך להתרחק.
ראה אותך באופק, קטן קטן..
ואתה ישבת לידי,
הגשת לי אבטיח ושזיף.
אבל רק רציתי לדבר איתך..
או שאולי ברגע הזה כבר לא?
ואז כשהשעון באייפון שלי כבר הצביע על השעה 23:30,
כשאני כבר נרדמת על הספה,
יצאנו הביתה.
ושניה לפני שנכנסתי לאוטו שלי לנסוע הביתה ולסיים את היום הזה
שאלת אותי אם לא רציתי לדבר..
לא יקירי,
עכשיו אני עייפה ומאוכזבת.
עכשיו אני הולכת לישון.
אולי הרכבת בהרצליה תחכה לך,
את הרכבת בה אני נוהגת פספסת,
לפחות לערב זה.
כשקמתי היום בבוקר עטופה בזרועותייך,
לרגע לא חשבתי שאלך לישון ככה.
אולי אני מגזימה ואולי כל הדמעות האלה מיותרות.
אולי בכל זה אשם בכלל המחזור?
ואולי זה אתה.
ביקשתי רק לדבר איתך.
זה מרגיש לי כמו בקשה לגיטימית מהחבר שלי.
גם כשאני לא במחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
