| 3/2009
שנת שתיקה
כן, נתחיל דווקא בסטטיסטיקה יבשה, סתם כי מספרים תמיד עושים יותר רושם מגיבוב המילים שמקיף אותם: בלי ממש להתכוון, לא כתבתי מילה כאן במשך שנה פחות יום, שהם 364 ימים, מאחר שאנחנו לא בשנה מעוברת. טוב, סוף סטטיסטיקה.
למה שתקתי? לא מתוך אידיאולוגיה מסוימת, בחיי שלא. פשוט התגייסתי, ומאז פתאום כל הפלטפורמה הזאת הפכה להיות הרבה פחות... נאמר, רלוונטית. כי הציבו אותי מול מחשב צבאי תשע שעות ביום, בכל יום, ובערב גם הייתי נשאר מולו שעות, קורא כל מיני שטויות שהגיעו לרשת הצבאית, ואם המחשב האזרחי לא היה תפוס בידי אחד מהמשוטטים בערב ביחידה כמוני אז הייתי ניגש לקרוא כל מיני שטויות באינטרנט הזה. ומכיוון שאסור לפלוט מילה על עצמך באינטרנט לגבי חיילותך או חס ושלום לגבי תפקידך (דלף מידע הם קוראים לזה) ומכיוון שאני חייל ממושמע, העדפתי למלא פי מים ובעיקר לספוג מידע.
במקביל, חייבים להודות שיש כמה השפעות לא כל כך חיוביות לפלטפורמה הזאת. אנשים קוראים אותי שנייה, נחדד את זה בנות קוראות אותי רגע, נעשה את זה יותר אישי נניח שמישהי קוראת כאן, ומציירת לעצמה מתוך סגנון הכתיבה שלי דימוי לגבי איך אני נראה, איך אני מתנהג, איך אני מדבר. במפתיע, הדימוי הזה לרוב שגוי. הכתיבה שלי הרבה יותר קולחת, זורמת, שופעת, מאשר הדיבור שלי. למה? אולי אני חושב ביתר בהירות כשאני כותב. מן הסתם אני משוחרר מהצורך להזרים אוויר דרך מיתרי הקול ולעשות את המשחקים עם הלשון והשיניים כדי להפיק צלילים שגם יישמעו כמו מה שאני מנסה לומר באינטונציה הנכונה. כשאני כותב גם יש לי שליטה מלאה על בחירת המילים, על הניסוח, אפשר לתקן ורק בסוף לשגר את הטקסט המוגמר. ולכן היא לא באמת מכירה אותי. היא מכירה את איך שאני כותב. מה שאני מנסה לומר הוא שנראה הרגשתי שהגיע הזמן להפסיק להכיר אנשים בצורה טקסטואלית, וצריך להתנזר קצת מתוכנות מסרים מיידיים ומבלוגים.
מה הרווחתי מזה? בהתחלה, לא הרבה. גם אחר כך לא הרגשתי שיפור משמעותי. עם הזמן גם הרגשתי שמצטברים אצלי מטענים שלא תמיד מצאתי איפה לפרוק, ועדיין לא היה בא לי לשטוח אותם כאן. עד כדי כך שהתחלתי לחשוב על לכתוב שירים שמביעים את הדברים האלה (אם להיזכר ברשומה האחרונה שכתבתי כאן) וגם מזה לא יצא כלום.
ואז פתאום דברים התחילו להשתנות. כמו שתמיד דברים משתנים אצלי: לאט, בשקט, לא כל כך ביוזמתי, אנשים חדשים נכנסים לתוך החיים שלי ונותנים להם איזה נענוע. זה התחיל עם איש יקר אחד ששאב אותי קצת לתוך מאבקו הבלתי נלאה להצלה של שירים עבריים מלפני קום המדינה שעומדים להיכחד יחד עם אחרוני האנשים שמכירים אותם, זה המשיך עם בחורה מאוד חמודה ואנרגטית שהגיעה לצוות שלי והושמה תחת חסותי
, וכרגע זה עובר תפנית חדשה עם הקורס שאני עובר עכשיו בדרך להפוך אותי לקָ-צִין מן המניין.
עזבו את השיעורים והמיומנויות שמנסים ללמד אותנו, או לבחון האם יש בנו. אני מוקף באנשים חדורי אידיליה, מוצפים במוטיבציה ורצון להיתרם ולתרום. שנייה, נחדד את זה: אני מוקף בבנות שלא מהססות לרוץ, לסחוב משאות, לעזור ולהיעזר, בי בין היתר, ואני מגלה שאני מאוד מעריך את הצד הזה אצל בנות. רגע, נעשה את זה יותר אישי: יש אתי בצוות מישהי שמטריפה את חושיי. זהו. אני לא זוכר מתי הרגשתי ככה, אם הרגשתי ככה, מאז גיל שש עשרה. בינתיים לא נראה לי שיש לה מושג מזה, אבל אני מתכנן כבר איך להציף את הנושא. מגישושים מקדימים הבנתי שאין לה בדיוק חבר כרגע, אבל המצב לא כל כך פשוט, ורק היום הצלחתי להבין למה. כנראה מדובר בידיד שלה שמנסה לקחת את זה לרמה חדשה, והיא בגדול מעוניינת אבל מהססת מחשש שזה יפגע ביחסים ביניהם אם הקשר לא יצליח. עם הבלאגן הזה מסביב, נראה לי שלא יהיה נבון להיכנס עכשיו לתמונה. אני אעשה עוד כמה גישושים מתקדמים יותר כדי לבדוק את זה. כאמור, אני לא יודע בכלל מה היא חושבת עלי. בכל מקרה יש עוד כמה שבועות כדי לראות לאן ואיך זה מתפתח (מזדמזם לי שיר מ"היפה והחיה", נחשו איזה), ועל קשר ידידותי אני אוכל לשמור תמיד, כי אחרי הכל, זה מתחיל ונגמר בזה שכיף לי איתה, ותכל'ס זה מה שחשוב, לא?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
