Sketchy

זהו, מעכשיו אני בוגר בה"ד 1. אל תאמינו למי שמנסה להפחיד אתכם עם כל מיני סיפורי זוועה על המקום הזה. הוא לא אפור במיוחד. מי שלמד באוניברסיטת בן גוריון יחווה נוסטלגיה קלה כי סגנון הבנייה מאוד דומה. קווים חלקים ונקיים ובטון מטויח ובלתי צבוע. בעיניי זה דווקא אסתטי. הדרישות לא תובעניות במיוחד. ההתקטננויות על מסדרים, הופעה ולבוש והצטיידות לא נאכפות ברוב המכריע של הזמן, גם כי סומכים עליכם באופן כללי שתתנהגו כמו שצריך, וגם כי אין זמן בדרך כלל לדברים האלה. אמרו לנו שזמן הוא המשאב הכי חשוב בקורס קצינים. והכיתות. אה, והאנשים. נושא המשפט משתנה לפי ההקשר. גם המטבח המרכזי לא מפחיד כל כך. יש את פיר האשפה האימתני שמעורר יראת כבוד בפעם הראשונה שמסתכלים עליו. מעבר לכך הצבא צועד על קיבתו ביחידות מידה של קונטיינרים בגודל בינוני שצריך לקרצף אותם לכדי ניקיון מהארוחה הקודמת על מנת ללכלך אותם שוב לקראת הארוחה הבאה. האוכל סביר למי שלא מחשיב את עצמו אנין טעם ולא אכפת לו שהאוכל חוזר על עצמו. דווח לנו שהבה"ד קנה אי אלו טונות של חזה עוף שהוגשו לנו יום אחרי יום כשניצלים בשתי צורות הכנה ומדי פעם כחזה עוף מתובל. האוכל גם לא משמין במיוחד. אני לא נשנשתי בין הארוחות כמעט בכלל והשלתי מעצמי שניים-שלושה קילוגרמים שהצטברו לי במהלך השנה וחצי שהייתי שרוי במשרד. האוכל בפירוש לא דיאטטי ובלסתי כמויות רציניות של פחמימות בכל ארוחה, ועדיין, עם הפעילות האינטנסיבית יחסית שאנחנו נדרשים לה (ריכוז בשיעורים, אימוני כושר, לוח זמנים צפוף) האנרגיה שנאגרת מתכלה עד תום. לפחות אצלי.

אבל כל זה שולי. מה שחשוב באמת זה האנשים שמקיפים אותך במסגרת הצוות שלך, ובמסגרת הפלוגה שלך, ובחדר שאתה ישן בו. אם הצוות שלך תומך, מקבל, מפרה ופתוח לדיון בלי לבטל או לקטול, כלומר האנשים פתוחים לשמוע אותך, יש לך את כל הכלים והלגיטימציה לפרוח ולתת מעצמך, ולמזלי זה מה שקרה אצלי.
בעצם, אצלי קרה יותר מזה. מצאתי לי כמה אנשים שממש היוו לי השראה ומודל לחיקוי, ומתוכם אחת שממש נקשרתי אליה, אל המסירות שלה והאמונה שלה בעצמה והידע שלה והאכפתיות שהיא הפגינה והפתיחות שהיא הפגינה, ואפשר לומר שאני ניסיתי לעמוד ברף שהיא הציבה ולהתמסר לה תוך כדי. ולשמחתי היא שמה לב לכך, ונענתה לי. לצערי העמוק קשר לא יצא מזה, כי היא מאוד לא בעניין, כפי שגיליתי רק אתמול. מאז אני במצבי רוח משתנים, חווה פלאשבקים טורדניים, טוחן את אותם קטעי מחשבה שוב ושוב ובאופן כללי מרגיש לא משהו. גם כן דרך לסיים את הקורס.
מה שמתסכל אותי בעיקר הוא שלפי ניסיוני עד כה אני נוטה להתאהב במישהי בממוצע פעם בארבע שנים; מה שמותיר אותי עם שתי ברירות: להשתמש במודל הנוכחי ולקוות לתוצאות עד לגיל 28, או לשנות את המודל, ולהתחיל להכיר בנות באופן יזום. בכל מקרה, כרגע המשימה המרכזית שלי היא לייצב את מצב הרוח על משהו אופטימי וממוקד ולהתחיל את חיי הקציניים-בוגרי-בה"ד-אחת בצורה סבירה.

איחלתי לָאייל בהצלחה.