Sketchy

הה, אין כמו סופשבוע של סערה פנימית כדי... כדי... כדי להשקיט את הסערה הפנימית הזאת, אני מניח. השבוע האחרון עסק בשלושה נושאים מרכזיים, בעצם ארבעה. הרי השבוע שעבר הסתיים בסימן סיום הקורס וסיום רשמי של מה שקיוויתי שיהיה התחלה של זוגיות מופלאה. השבוע הנוכחי התחיל, אי אז באזור יום ראשון ההוא שלפני ארבעה ימים, באופטימיות מזככת. הלכתי לישון במצב שברירי אך יציב וקמתי שש שעות אחר כך עם... איזון, אני מניח. העולם חזר לפרופורציה, ואני חזרתי למשרד הרגיל שלי, לפגוש את כל האנשים שידעתי שמחכים לי.
זאת היתה חזרה מבורכת לשגרה, למרות שזה לא היה שבוע שגרתי בכלל. חוץ מהטקסים והיום החופשי באמצע שלא היה שגרתי לכולם, אני בכלל לא הייתי אמור להיות שם השבוע. יש לי עוד שארית של קורס שצריך לעשות, בעיקר כדי שחיל האוויר יזכה להעניק לי את הדרגה החדשה שלי והמשימה לא תופקר בידי הירוקים, רחמנא לצלן. אבל את השארית הזאת דחו בשבוע כדי שלא תיפול על יום הזיכרון והעצמאות, וכך יצא שהגעתי ליחידה בעיקר כדי לבצע קליטה, כדי שהשלישות תהיה סמוכה ובטוחה שהנה חזרתי, ובאותה נשימה לבצע את נוהל היציאה להמשך הקורס.
השלישות היא מוסד נפלא, המעוז האחרון של הביורוקרטיה גם בפינה השפויה האחרונה של הצבא. אם הקורס נגמר ביום רביעי, ויצאת מהבסיס ההוא ביום חמישי, גם אם בצהריים, אין שום סיבה שלא תראה את זיו פניך ביחידת האם שלך. באותה מידה, אם הקורס מתחיל ביום ראשון הבא, אין שום טעם להכין את הסיפוח שלך רגע לפני יום חמישי. המערכת פשוט לא מסוגלת להתמודד עם שטויות אחרות של חיילים שחושבים שהם יודעים טוב יותר. למזלנו לכל נוהל יש נוהל שכנגד: כנגד אי התייצבות בזמן אפשר להישפט בפני אדם הגיוני עם דרגות בכירות על הכתפיים (בהתנצלות מראש על הזמן היקר שהוא נאלץ להקדיש לשם כך), וכנגד המערכת יש חופשה, על חשבון ושלא על חשבון המערכת, שמאפשרת לעשות הכל בזמן שנוח לך, כי אחר כך אתה פשוט בחופש.
השבוע גם הוקדש כדי ליישר את ההדורים שהצלחתי להחריב בסוף השבוע הקודם, ולהוכיח שכל היחסים חזרו לשגרה. פרופורציה, אמרנו. אחרי מסכת של תיאומים והכנות פגשתי את מי שלא תהיה אם ילדיי ביום שלישי, כמה שעות לפני צאת יום הזיכרון. זה היה סיום מעולה לפרק הזה, עם כל הפתיחות וההבנה שיש בין שני אנשים שמרוצים זה מחברתו של זה, ויודעים לא לנסות למשוך את זה לכיוונים לא רצויים.
כשהמכשלה הזאת גם נפתרה, נשארה רק הסוגייה של איך להעביר את יתר השבוע באותה דרגה של שפיות. הטריק שלי בשבועות האחרונים, וגם באלו שלפניהם, ולמעשה אני לא מצליח להיזכר כרגע בשבוע שהיה נדיר כל כך שחרג מהתבנית שליוותה את השבועות שחלפו מאז... נקודה כלשהי במרחב ובזמן אי שם בעבר, בכל אופן הטריק הוא להגיע הביתה ולא לצאת ממנו עד שיש סיבה מספיק משכנעת לעשות זאת. קראתי לפני כמה שבועות (זו אחת הפעילויות שמעסיקות אותך כחלק מהמדיניות הזאת, קריאה) שזאת תופעה כלל עולמית שקיבלה את השם הבינלאומי קוֹקוּנִינְג, מהמילה גולם באנגלית. היא בדרך כלל מערבת קנייה של מכשירים ורהיטים שהופכים את הבית שלך למאורה נינוחה ומפנקת שאין לך סיבה לעזוב. טוב, אולי זה נכון גם אצלי, כאשר הסטנדרטים פשוט שונים. נוחות, כמו הרבה דברים אחרים, היא בעיני המתבונן. ואני מתבונן בשלושת הקילוגרמים שהשלתי מעליי במהלך חמישה עשר השבועות האחרונים, ואני משוכנע שנוחות היא לקרוא להם לחזור הביתה בשלום. אה, אבל בלי להביא חברים, בבקשה. לשמחתי יש לי מנגנון שפועל באזור הגב התחתון והעכוז שיודע להתריע אחרי מספיק שעות של חוסר פעילות שנמאס לו. אני בדרך כלל עונה למנגנון הזה "כן? בעיות שלך." אבל טוב לדעת שהוא קיים. המצפון שלי הוא דבר שקל לנדנד לו, ואחרי מספיק התרעות כאלה הוא מתחיל לקבל ייסורים. אז אני כמובן יכול ללכת לישון, כי המצפון מתוך שינה יכול לכל היותר להביא לי אותה בנדודים או בחלומות לא-משהו, ועם דברים כאלה אני יכול להתמודד, תודה רבה.
הנושא האחרון שהעסיק אותי השבוע הוא התפקיד החדש שמנסים לייעד לי, עכשיו משאני עומד להשלים את מעמדי הקציני באופן רשמי ומוחלט. הבעיה היא שיש שני תפקידים שמתפנים כרגע, ונותנים לי לבחור. לא יודע עד כמה יתחשבו בבחירה שלי ברגע האמת, אבל זאת הבעיה השולית, כי בעצמי קשה לי לבחור בין השניים. אחד התפקידים מטיל עלי שני פקודים, ניהול וארגון, תמיכה במערכות ופיתוח בסביבה שאני כרגע לא מכיר, מה שנשמע כמו הרבה כאב ראש, אבל היי, לפחות אני נשאר פיזית באותה קומה, מוקף באנשים שאני מכיר ומחבב. התפקיד השני משאיר אותי באותו תחום שבו עסקתי עד עכשיו, בלי פקודים על הראש, אבל עם פרויקט רחב-היקף שמונח על כתפיי, יותר מזה שבו אני מתעסק כרגע. והמינוס העיקרי למרות שמבחינה ארגונית אני נשאר באותו מקום, פיזית אני נודד למקום חדש, שממנו תוך חצי שנה אעבור כנראה למקום שלישי.
נו, אבל שאלה יהיו כל הצרות שלי.