| 7/2007
 מילוי מצברים
מאמץ אחרון נותר לפני שהכל נגמר, התואר, והכל מתחיל, הצבא. הקפדתי להבהיר לכל מי שמעוניין שיש לי שני מבחנים בימים עוקבים בשבוע הקרוב, להשלים את הפרויקט ולגבש שלוש עבודות ברמות שונות של מורכבות. אבל במקום להתכונן במרץ אתמול העדפתי לבלות יום שלם במרכז ולראות, בין היתר, את הארי פוטר החמישי בקולנוע.
כל הסיפור מתחיל מזה שאני חיה חברתית מזן מאוד מוזר. בהרבה מקרים אני סומך על החֶברה שתהיה סביבי ולא דואג שתהיה סביבי חברה. בשום צורה. שזה אומר, בייחוד בעתות של תקופת מבחנים ולחץ כשיש הרבה משימות שרובן ככולן מכריחות אותי להיות מול המחשב, שאני נמצא מול המחשב בחדר שלי. כל הזמן. וזה יוצר כמה תופעות מטרידות. אחרי כמה ימים כאלה, כשאני הולך לישון בעיקר כדי לשחרר את הגוף מתנוחת הישיבה, הגוף מתחיל להתקומם. אני מרגיש שאני חייב להפעיל את עצמי איכשהו כדי לא להתפקע מרוב חוסר שימוש. ומכיוון אחר, אני מתחיל לטפס על הקירות מרוב חוסר אינטראקציה אנושית. אני מגזים כאן. מדובר בכ-80% זמן מחשב והיתקלויות מקריות עם השותפים שלי בארוחות או בסלון או דברים כאלה. העניין הוא שאני לא שם לב לזה יותר מדי עד שזה מתחיל להצטבר ולהעיק. כמו כביסה שנערמת ונערמת בסל עד שאתה חייב לרדת לטפל בכולה כי אתה כבר מגרד את תחתיות הארון כדי למצוא משהו ללבוש ומרגיש רע עם זה כי אלה דברים שהיית מעדיף לא ללבוש לו היתה לך ברירה, ככה גם התחושה הזאת מתחילה להציק. כן, אני באינטרנט, ויש פורומים ומסנג'ר וכל מיני תחליפי אנוש כאלה. אני צריך לקום מהכסא, ואין לי לאן.
ככה יוצא שההתנהלות החברתית שלי מונעת יותר ע"י סערת רגשות מאשר מודעות רציונלית. כמו ליצור חשמל בפיצוצים של כור גרעיני במקום בשריפה מתונה של פחם. זה הולך ומצטבר עד שמגיע איזה ערב שבו אני מכבה את המחשב באחת עשרה וחצי בלילה, מוקדם מדי לכל מטרה שהיא, נשכב על המיטה עם הפנים בכרית ושר את האלבום של איה כורם עד שאני נרדם. או לחילופין, כמו שקרה באותו ערב, השותף שלי צץ וסיפר לי שהוא יוצא עם שתי השכנות למועדון. בארבע שנותיי כאן לא ביקרתי שם, אבל בטבעיות של ביקוע גרעיני שאלתי אם אפשר להצטרף. וכך מצאתי את עצמי מפעיל את השרירים המאובנים שלי ע"י קפיצות וכרכורים בשולי רחבת הריקודים, מתוודע לסצינה הסטודנטיאלית רגע לפני שאני עוזב אותה ומגלה איפה ידידי היחצן מבלה את לילותיו. המוזרות שבעניין היתה כל כך ברורה עד כדי כך שהיא הפכה עצמה ללא מוזרה. שתי הבנות דאגו לתדלק את עצמן לפני היציאה בסדרה של שוטים מוודקה זולה. אני לא מצאתי טעם ביותר מחצי שוט. גם הטעם שלו היה לא משהו. גם במועדון עצמו כמעט והתנזרתי מאלכוהול, פשוט כי לא מצאתי בו כל צורך. בבית אני רגיל להיות זה שנוהג למועדון ואז לצפות בחברים שלי מקפיצים טקילות ומעווים פרצוף תוך הפגנת עניין מזויף בתפריט הבלתי אפשרי שמוצג על מדפי האלכוהול שמאחורי הדלפק. ובכל זאת הצלחתי לחטוף סחרחורת קלה, בעיקר בגלל הפעילות הלא צפויה שאליה נקלעו המערכות שלי פתאום באמצע לילה בהיר, אבל הקפדתי לשלב אותה בין הצעדים שלי עד שאני עצמי לא הרגשתי בה. כשיצאנו משם הייתי מן הסתם הפיכח ביותר מבינינו. חוויתי הימרחות קלה מצד השתויה יותר מבין הבנות, אבל היה מספיק מודעות שלא לעבור את הגבול הידידותי. בסך הכל היה לילה למופת שלא יכול היה לבוא בעיתוי מושלם יותר.
חה, רצה הגורל והיום שלאחריו היה לא פחות מספק.
הפוסט הקודר האחרון שלי (דמיינו קישור) דן בביקור האחרון של אחת הידידות הטובות ביותר שלי במקומותנו. הוא פשוט היה קצר מדי, שבמהלכו היא ניסתה להספיק יותר מדי דברים, כך שיצא בקושי הצלחתי לראות אותה. טוב, ביום שלמחרת נקבעה פגישה עם המנחה שלנו במרכז שבו נציג לו איך המערכת שלנו נראית מבחינה ויזואלית (כי המסכן יצטרך באמת להשתמש בדבר הזה כשנסיים איתה בעוד... בעוד שבוע, למעשה. וואו, כמה עבודה יש). היה הפרש של כשעתיים בין השעה שבה היא מסיימת את העבודה לבין שעת הפגישה המתוכננת, ולכן תכננתי לסוע מוקדם יותר למרכז ולפגוש אותה. ידעתי שמדובר בשעה-שעתיים לכל היותר, אבל אם אני כבר בסביבה ואפשר אז למה לא. ספונטניות בלתי מזיקה. אבל באותו בוקר הסתבר שהשעה שחשבנו עליה מאוחרת מדי למנחה, וכל שעה מוקדמת יותר היא מוקדמת מדי בשביל השותף השני בפרויקט. אז הוחלט לדחות את זה למועד אחר. עמדו בפניי שתי אפשרויות: לעלות על רכבת ולחזור הביתה ישירות, כמו שתכננתי לעשות בתום הפגישה, או לעבור בכל זאת במרכז ולנצל את הזמן שהתפנה לבלות זמן איתה. פרץ הספונטניות גבר ובחרתי באפשרות השניה. כן, יש שני מבחנים בשבוע הבא בימים עוקבים, אבל הייתי בעיצומו של ביקועון גרעיני כאן.
מסתבר שהתזמון שלי היה אגדי. החבר שלה, שמזה שבועיים הוא כבר ארוסהּ, נמצא במילואים, והיא עמדה כבר לטפס על הקירות בעצמה מעוד יום לבד בדירה שלהם. היא תכננה לסוע להורים שלה כבר באותו יום, אה, לא, הם נוסעים לחתונה, אז למחרת, ובינתיים השיחה התגלגלה לקולנוע ושאני חייב לראות את רטטוי, ואם כן למה שלא נלך לקולנוע בעצם לראות את... את... הארי פוטר החמישי למשל? רגע, מה השעה - לא, הזמן לא יספיק, אלא אם כן אני נשאר הלילה. טוב, היו לי שני מבחנים בימים עוקבים בשבוע הקרוב אבל... היי, למה לא. סבב טלפונים קצר להבהיר מתי אני מגיע (אה, כן, הפגישה בוטלה, אה, לא, אני נשאר כאן בכל זאת) וזכינו למנה של הארי פוטר, קצת אוכל קניונים משובח וצעידה ארוכה ומיוזעת מלחות בחזרה לדירה שלה בדרכים עקלקלות. בדירה הגענו די מהר לדבר על החתונה הצפויה, ומשם לסערת מוחות לגבי סרטון אנימציה שמסתבר שהתנדבתי להרים לכבוד המאורע. באחת עשרה וחצי התחלנו לגלות סימני תשישות, ובשתים עשרה היא התנצלה ופרשה להתמוטט על המיטה שלה. כמה דקות אחר כך גיליתי שאני מסכים איתה והלכתי להציע את המיטה בחדר המחשב.
בבוקר התעוררנו שנינו מחלום שבו אנחנו מאחרים לאנשהו, ואז פצחנו שנינו בהתארגנות לקראת יציאה, אני הביתה והיא להוריה. אחרי ארוחת הבוקר היא סידרה קצת את המטבח וטיפלה בעציצים בעוד אני השקטתי את רגשות האשם שלי במעבר על כמה מצגות כדי לשנן קצת חומר. אחרי שביררנו באינטרנט קצת מידע חיוני על זמנים של רכבות ואוטובוסים יצאנו שוב לדרך מיוזעת קצת פחות בחזרה לתחנת הרכבת, ועלינו על רכבות בכיוונים מנוגדים.
כשהתיישבתי בקרון הממוזג התרווחתי וחייכתי בסיפוק. הסערה חלפה, הביקוע הושלם, והמצברים התמלאו עד להודעה חדשה. כשהגעתי הביתה החזרתי צלצול לאחד החברים שאני לא רואה מספיק מאז שאני סוגר שבתות רצופות באוניברסיטה. "תגיד, נפגשים היום?" הוא חקר לקראת סוף השיחה. "אפשר," אמרתי, "אבל לא להרבה זמן. יש לי שני מבחנים בשבוע הבא, בימים עוקבים."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
