למה למה

כי ככה

פיכס.

כי בא לי.

בא לי מלא דברים שאין ואי אפשר. אבל ממש בא לי וממש אי אפשר.

ואני כמו ילדה קטנה

יושבת על הרצפה בעצבים, רוקעת ברגל, צועקת קצת, מתבכיינת עוד קצת, ומאשימה את כל העולם. מה יותר פשוט מזה תגידו לי?

סאמוק.

כל כך הרבה דברים בא לי.

אני מתחילה לחשוב שאולי יש משהו במה שהוא אומר כל הזמן [24 שעות ביממה כל יום, למקרה שתהיתם] אולי אני אכן מפונקת מעט.

נראה לי שהרגילו אותי ככה.

עד גיל 9 בערך אבא היה בא מדי יום עם מתנה, כי ככה. אבא בא מהעבודה ומביא לי משהו. לא משנה שאנחנו שלוש אחיות [בזמנו שתיים] וגם הגדולה אולי רוצה משהו, אני הייתי מקבלת. וזה יכל להיות כל דבר. כדור חולצה בובה משחק, ואם זה היה יום טוב, אז פאזל. הייתי חולת פאזלים. והייתי חולה על אבא. עד היום בעצם.

בגיל 10 קיבלתי הלם תרבותי כשאבא הפסיק לבוא נושא שלל. לקח לי משהו כמו שנתיים לעכל את המצב החדש, נטול המתנות, שנאלצתי להסתגל אליו.

אני לא בהכרח ילדה שמקבלת כ-ל מה שהיא רוצה. [נגיד, אני רוצה ג'יפ, חדש, סגול, כ-ר-ג-ע, אבל אי אפשר אז אין] אבל יכול להיות שהייתי בוכה מספיק עד שהיו אומרים לי כן במהלך חיי. ועכשיו, כשיש דברים שאי אפשר, זה מוציא אותי מדעתי.

אני רוצה אותו. את הבחור. בשבילי, עכשיו. לא החלטתי למה אני רוצה אותו ומה אני אעשה בו, אבל אני רוצה. שיהיה רק שלי ויפסיק כבר להסתכל על כל הכוסיות, צ'וצ'יות, קיטוקיות שמסביבו. ויותר גרוע מזה, שיפסיק לדבר איתן ולהטריף להן את השכל כמו שהוא מטריף לי.

מה שמצחיק הוא, שהיחידה שלא אכפת לי שהוא ישאיר לעצמו היא הנוכחית הקבועה [כמעט] בחוק, נקראת ה'אישה' נכון לעכשיו, וצמודה אליו מאז ומתמיד.

אני יודעת שאיתה הוא יתחתן בסופו של דבר, ויחיה ימים על גבי ימים באושר ועושר, אבל משום מה, דווקא ממנה נראה לי שהכי נמאס לו. דרכו של עולם, מסתבר.

ואם הוא מפסיק כבר עם כל הצ'וצ'יות, אז שירצה אותי. ורק אותי. כל הזמן. שזה יטריף לו את השכל שאני עוברת לידו והוא לא יכול לעשות כלום בנידון.

שהוא ישתגע ממני, יחפש אותי כל הזמן, לא ישבע ממני לעולם, ורק ירצה עוד. עוד עוד עוד עוד. אה, ושיחשוב שאני יותר מדהימה מכל אחת אחרת שהוא פגש/נגע בה אי פעם בחייו.

ואם אפשר, אז אני רוצה גם למחוק את החודש האחרון. הוא הרס לי את כל הדיאטה, סאמוק. וירדתי 7 קילו לפני החודש המקולל הזה. אז שגם זה יקרה. ואני רוצה עוד 15 קילו פחות.

ומלא בגדים חדשים.

וכשיהיה לי כיף עם המלא בגדים חדשים והבחור שכל הזמן רודף אחריי, אז אני רוצה לצאת לבלות קצת עם אבא. כי אני מתגעגעת בטירוף כאילו אני לא רואה אותו בכלל [עבודה כל הזמן, כשאני באה, כולם ישנים פה] אז שנצא קצת. לסבתא, בעיקר. שגם אליה אני מתגעגעת. וגם לטייל. לספר לו את כל השטויות שעוברות לי בראש, ועל כל מה שקורה בעבודה ואיך אני כבר מנהלת רשמית [אפילו עושה פתיחות בבוקר לבד! שזה נחשב, אם מבינים בשטויות האלו.] ולדבר איתו עוד קצת על עוד כל מיני דברים.

אולי אפילו לשחק קלפים ולקנות פאזל. ושש בש. שנים שלא שיחקנו שש בש.

אוף, כבר ציינתי שאין לי זמן?

55 שעות בינתיים, והיום יום חמישי. אתמול ושלשום עשיתי 13 כל אחד מהם, הרגליים נשברות לי. מחר גם עובדים, אבל בקטנה, ואז סופ"ש. קצת שקט. בלי דמעות, רק שקט. שהבאסה לא תציף אותי, ויהיה טוב.

לדודה פרצו הבייתה, לקחו את כל מה שניתן לקחת וביאסו לנו את החיים. מצלמת וידאו [5000 שקל] דיוידי טלוויזיה פלאפונים טלפונים וכו'. גם את האוטו אבל המשטרה מצאה אותו אז כולם נשמו לרווחה עכשיו.

איך לאנשים שלא מגיע קורים הדברים האלו?

ואיך זה שאני עדיין תמימה/מטומטמת מספיק בשביל להאמין שלאנשים טובים לא צריכים לקרות דברים רעים?

אמא למטה,

זזתי.

שיהיה לילה.