עם העליות, והירידות. ושוב. ושוב. ושוב. הכל חוזר על עצמו, הכל נשבר לי.

הייתי קרה כקרח היום.

אהבתי פעם את הימים האלו. ימי שישי שלנו, הייתי עושה הכל בשביל להיות שם ביום שישי, גם אם זה בשביל שלוש שעות קצרות, אלו היו השלוש שעות שלי איתך. גם אם חצי מהפעמים הייתי חוזרת הבייתה מאוכזבת, כלום לא קרה, אף פעם, מעולם, כלום לא היה קורה. איך ציפיתי בכלל. אבל עדיין, ימי שישי. היה לי מצחיק, כבר שנתיים כאלו, שנתיים שלמות בהן הייתי מחכה ליום הזה, רוצה לראות אותך על הבוקר, מחכה להודעה הראשונה שמעירה אותי, קוראת לי יפתי, דורשת קפה או מזמינה אחד בשבילי.

ועכשיו שוב, אותם ימי שישי. והיום התרחקתי. עמדתי שם כבול עץ, חסרת יכולת, לא רוצה לצחוק יותר, לא רוצה להרגיש יותר, לא רוצה לעמוד למולך יותר.

מתעלמת מכל משפט שחולף על ידי.

"איך זה שאת שקטה היום", ו"משהו לא בסדר", או, "נמאס לה מאיתנו"

וכדי לדובב אותי, אז,

"שמעתי על מה את מתערבת עם כפיר. ככה זה? לי את מביאה עוגיות וזה מה שאת מביאה לו? בדיוק כמו ההיא נהיית. לא רוצה עוגיות."

או,

"כפיר מוכן לתת לי פעם אחת, עשינו חלוקה, הוא פעמיים ואני אחת."

או,

מבט אל השעון, "בערך בשלוש וחצי יתחילו הטלפונים של החנופה, 'אתה לא אוהב אותי יותר' בלהבלהבלה"

וההיסחפויות,

אני: "אתה יכול לשטוף את הכלים במקומי"

הבחור: "אני יכול גם להוריד לך טיפטיפה את המכנס ולזיין אותך מאחורה בזמן שאת עושה כלים"

התעייפתי.

ויום שני נראה כל כך כל כך רחוק.

והכל בא והולך עם הצורה. ואני לא לומדת. מרגישה רע עם עצמי, אז גם רע עם העולם, ואם רע עם העולם אני לא יכולה לצחוק איתו, או להרגיש שווה לידו, או ללכת ולדעת שהוא מסתכל עליי. וכל המחשבות האלו מציפות אותי, לא שווה כלום, דוחה, 'אין סיבה שהוא ירצה לגעת בך' וכאלה. ולכתוב את אותן מחשבות רק מכעיס אותי עוד יותר, לולאה מטומטמת.

ואז הסיפורים, חוזרים ומהדהדים לי בראש, שוב ושוב ושוב. אותם משפטים קצרים. לא יודעת אם הם מסופרים כדי להרגיז אותי, לגרום לי לקנא, או לשתף. כי משום מה הוא אוהב לעשות גם את זה גם את זה וגם את זה.

"היא מקלידה מהר אז אמרתי לה שתבוא תעזור לי להקליד איזו עבודה, ולשנינו כבר היה ברור מה יקרה, היא ישנה אצלי כבר באותו היום"

המנוי למכון כושר נגמר עוד 21 יום, לחדש לא ניתן כי אני אהפך לרכוש צה"לי רשמי עוד חודשיים וחצי פחות או יותר.

להתחיל מהתחלה נראה לי כל כך קשה.

ולהרפות, זה כמו להתאבד.

אז מה עדיף?

אותה תחושת גועל חוזרת ונשנית.