אני לא מוצאת לנכון לכתוב כאן כרגיל יותר, מתביישת בכל מילה שמשתרבבת לה מבין אצבעותיי. מתחילה להרגיש את ההבדל המוחשי הזה, בין מציאות לדמיון, בין קיום לוירטואליה. גם השיחות איתו בעצם, הן סוג של וירטואל. גם הן מתקיימות על ידי אותן אותיות חוזרות ונשנות, יוצרות מילים ותמונות על ידי רצף שונה של מחשבות. ושתיהן אני, רק החיבור ביניהם, נהיה לי בלתי אפשרי.

עברתי להדפיס על הוורד, יותר פשוט כאן. מרגיש טיפה יותר אישי, למרות שאני יודעת, שאין כל צורך בדאגה, ולא צריך להיות אכפת לי, מחשבות של אנשים, תהיות, אפילו רחמים. מה זה משנה, זה נועד בשבילי. המקום הזה. גם את המילים הפחות יפות, והמחשבות היותר עמוקות, וגם אם ישפטו אותי, אז מה.

כל כך מפחדת לפעמים להצטייר בדיוק כמו שאני בעיני מישהו אחר. כי זה הכי אמיתי שיש, ואין משהו אחר, בלי מסיכות. ואם זה לא טוב, אז מה נותר ממני?

ואולי זו בעצם הדרך להעיף את הפוסט הקודם כמה שיותר למטה.

אתמול נרדמתי לצלילי הטיפות החזקות של הגשם. חצי חיוך פרח מתוכי, הגשם גורם לי להרגיש הכי ילדה שבעולם. רבע שעה רבתי עם עצמי אם לקום לפתוח את החלון או להשאיר אותו סגור, לא קמתי בסוף, מחשבות אחרות קטעו את אלו הקודמות ושכבתי שם במיטה, מאזינה, מתרכזת בשמיכה החמה והענקית שמעליי ומנסה לצייר לי חלומות קסומים, הויכוח איבד משמעות והוחלף במיליון ויכוחים קטנים אחרים שיש לי עם עצמי.

לא זוכרת באיזה שלב נרדמתי, ואיזה חלום הומצא על ידי התת מודע שלי ואיזה היה כשעוד הייתי חצי ערה.

סגרתי את הדלת, לשמור על החושך, לא הדלקתי את המערכת וסתם שכבתי שם. הטיפות התחזקו והתחלשו לסירוגין אחת לכמה דקות, לא זוכרת מתי היה גשם ארוך וחזק פה לאחרונה. תמיד הוא נמשך דקה שתיים לכל היותר ומתחלש לו.

החלומות היו כל כך מעורבבים, גם אלו שזכרתי רק בבוקר וגם אלו שציירתי בשעות הלילה.

חלמתי על יום שני, שיגיע כבר, יום שני. זקוקה לשקט שלי יותר מהכל. אני יודעת ששם איתה אני אהיה רגועה, רק אני והיא, בבית משלנו. כמעט כמו פעם, להתעלם מהזמן שעבר, מהבנאדם שהיא הפכה להיות, מהשינוי וההתרחקות שאני עברתי, לשכוח הכל, רק להיות אנחנו שוב. עם אותם צחוקים טיפשיים, סרטים קיטצ'יים, ומשחקי קלפים ושש בש עד השעות הקטנות של הלילה. רק היא יכולה להרוג אותי מצחוק.

תהיתי מתי אני אתקשר אליו, להעביר את המזל טוב המפורסם לאוזנו. חשבתי לשלוח הודעה, והתחרטתי. חשבתי להתקשר מהאוטובוס, אולי נדבר כמה דקות ויהיה לי פחות בודד ומשעמם שם. [שנאה עזה לאוטובוסים זורמת בדמי, משום מה.] ואולי לא יהיה לנו על מה לדבר.

להזכיר את המתנה או לא, לתת לו אותה בכלל? ואולי עדיף שלא, ואני אתקשר מאוחר יותר. כבר מהדירה שלה. שם, כשאני אהיה רחוקה באמת, רחוקה פיסית, אני ארגיש קצת נוח יותר.

היא בטח תצטרך ללכת בשלב מסוים, ישיבה או משהו, ואני אשאר לבד לשעה, אארגן לי מקלחת מרגיעה, מלאה בקצף, עם מוסיקה מהמערכת. שקט טהור.

ואולי משם אני אוכל להתקשר, ככה, מהמקלחת, להגיד לו את המזל טוב שלו ולסיים עם זה. ואולי בכל זאת עם הודעה. הודעה זה הרבה פחות מחייב, שלא יחשוב שהוא חשוב לי, או משהו.

לא זוכרת באיזה שלב נרדמתי, הצלחתי לחשוב גם על החודשים הקרובים טיפה לפני שהתמכרתי למחשבות עליו, נותרו חודשיים וחצי. ופתאום זה נראה לי כמו התקופה הקצרה ביותר בעולם.

שוב נכשלתי.

והזמן אולי קצר מדי בשביל תיקונים.

להכיר בעובדות, להכיר בעובדות. קול קטן מהדהד בראש שלי, צורח, צועק. רוצה ושוכח, בוכה ושמח. לאן ללכת, מאיפה לפרוש, למי להקשיב. ואולי זה לא כישלון, אלו רק החיים.

החיים אכזריים בשבילי.

החלומות חזרו להיות עליו, הכל היה מוחשי. יכולתי להרגיש אותו עליי, נושם מאחוריי. הסיטואציה הייתה האחרונה שדיברנו עליה. אנאלי. יש דברים שלא הייתי מעלה בדעתי אם הוא לא היה קיים.

הוא היה מאחוריי, והייתי מכופפת על השולחן, בטוחה בעצמי מסיבה לא מובנת, לבושה לגמרי. שום דבר רומנטי, שום דבר נעים. הכל פיסי, חזק. סוג של כוח שבתת מודע שלי הייתי כל כך כמהה אליו וכל כך פחדתי ממנו כאחד.

הוא היה עדין ואלים בדרכו שלו, מבט כובש בעיניים, נושק לי בצוואר לסירוגין. חשבתי על הנשיקה שרציתי, נשיקה חלשה, על השפתיים. אבל היא לא הגיעה בחלום, והכל היה סביב האקט עצמו. אהבתי להרגיש אותו בתוכי, כאב לי, אבל הייתה תחושת ביטחון. מעבר לפחד, הפחד ששלט כל כך בכל נשימה שלי.

פתאום ראיתי את עצמי עומדת לבד במקום אחר, מסתכלת סביבי ולא רואה איש. לא מצליחה לדמיין את עצמי עם אף אחד אחר, לא יכולה לחשוב על מגעים, לא יכולה לחשוב על רגשות. אבל בעצם, על רגשות מעולם לא הרשתי לעצמי לחשוב. לא קיים זה שאהיה מסוגלת להתאהב בו, או שארשה לעצמי.

וזה שאוכל לגעת בו, נראה רחוק באותם אלפי מרחקים.

אהבה ותשוקה לא באים ביחד, עכשיו אני יודעת.

לא זוכרת איך זה נגמר, אולי זה בעצם לא נגמר בחלום שלי.

התעוררתי מרוקנת, ובן שלח לי הודעה. כל כך הרבה זמן שלא שמעתי ממנו. אבל אין בי כוחות, לא לענות לו, ולא להיות אני כשאני איתו עכשיו. מותר לא לרצות לחייך. לפעמים. הוא גם ככה רחוק כל כך, ויש פערים שלא ניתן לגשר עליהם. ואני לא חושבת ששנינו באמת רוצים. הרי רק שישי שעבר הבנתי שאי אפשר לתקן את העבר.

השיר הזה התנגן לו בדיוק ברדיו. כמה אהבתי אותו פעם, עד שהפסקתי להקשיב לו, משום מה. הרבה ממה שיש בו כל כך מתאים לי. כשאני מרשה לעצמי לחשוב על אהבה, באופן תיאורטי, זה תמיד ככה, ללכת אחרי מישהו בעיניים עצומות, מעולם לא לחשוב על הפגיעה, ההתמסרות המוחלטת. אולי כי מעולם לא פגעו בי ככה, אז אני לא באמת מכירה את המושג שיברון לב כראוי. זה נראה לי שווה את זה, האהבה המוחלטת, הרגעים של האושר ביחס לרגעים של הכאב. כאב קיים תמיד, אבל אם האושר קיים, והלב לא מאפשר לעצמו להתמסר זה פשוט בזבוז. ואולי בעצם זו סתם אותה ראייה של ילדה בת חמש, רואה אגדות.

אבל תיאורטית, תמיד תיאורטית.

יכולתי לשכב עוד שעות במיטה, לשחזר במודע את אותם חלומות, אחד כואב ואחד מרגיע, אחד אחרי השני, מזכירים לי מי אני וממה אני מורכבת. מוחקים את המציאות, לאט לאט. גם ככה אין בה שום דבר טוב.