הסמיילי שמה למעלה לא בדיוק משקף את כל ההרגשות שזורמות בתוכי עכשיו, אבל בא לי לצאת מכאן מחויכת. אז גם אם זה יהיה בכוח.

יש עוד כמה שעות טובות, ואין בי שום רצון לישון. [לא מתאים לי בכלל, אבל מצב קיים.]

קצת מדאיגה אותי כל הנסיעה הארוכה הזאת לבדי, מחליפה אוטובוסים, חולפת על פני אנשים זרים [מה שמזכיר לי, משקפי שמש שחורות. עכשיו אני הולכת לשים בתיק. לא אוהבת ליצור קשרי עין. אני אסתכל, מרחוק. אף אחד לא צריך לדעת.]

אני רק מקווה שבאמת יהיה נחמד שם כמו שאני מדמיינת, אני לא רואה סיבה למה לא, ובכל זאת, סוג של דאגה מפריעה לי.

אני רק חושבת על להישאר שם גם בחמישי, להרים כמה טלפונים, לבקש יפה מכמה אנשים ולהשתחרר גם מהיום הזה מהעבודה.

טוב, אולי. נראה.

כדי שאני באמת אסע, הבחור עשה קצת שמיניות באוויר למעני [אכן נחמד מצידו] הוא סידר את הסידור עבודה ככה שיהיה מי שיכפר על השעות שלי, יהיה מי שיפתח ויסגור את המקום בשלושה ימים האלו, ויהיה מנהל במקומי בשעות הצורך.

הבעיה היחידה הייתה עם מחר בבוקר, הבוס הגדול במבחן, לו יש יומולדת, והילד הנוסף לומד. אז סיכמנו שאני אבוא בבוקר, והבוס יבוא להחליף אותי הכי מוקדם שיצא לו [סביבות 12]. הסכמתי לגמרי, לא נורא לנסוע טיפה מאוחר, זה לא שאני ממהרת [או שהייתי יוצאת מוקדם יותר אם הייתי יוצאת הישר מהבית..]

העניין הוא, מעולם לא פתחתי לבד. מעולם לא הדלקתי מכשירים לבד [זה יותר מסובך מאיך שזה נשמע, נשבעת לכם] מעולם לא עשיתי פתיחה של המחשב לבד, בקיצור - אהההה הלפ.

אז הסבירו לי, כמה פעמים.

הבוס התקשר היום דואג לוודאות שאני באמת יודעת איך עושים הכל, הילד התקשר לפני כמה דקות, לעשות את אותם בירורים, חמוד מצידו, אפילו סידרתי שהוא ימצא אבן גדולה וישים ליד הדלת בכניסה שאני אוכל לפתוח כמו בנאדם. [הדלת זכוכית, עם מנעול למעלה ולמטה. עכשיו, הלמעלה, נורא למעלה בשבילי. יותר מדי. נורא בעייתי כל העסק.]

רק הבחור לא התקשר, אבל, בכלל לא ציפיתי. הו וול.

טוב, אז מספיק עם מילים. אני נוסעת. תתגעגעו בבקשה.

שיהיה שבוע יפה לכולם.

to self: מעניין אם יום אחד אתן לך לראות לתוכי. לקרוא אותי. לא פה, שם. שתראה מה עשית. אם יהיה בי האומץ, אם אהיה רחוקה מספיק. אם ארגיש חשובה מספיק.