יום שני, 6/2, 14:25

"  יש לי פיפי, ונסיעות באוטובוס יכולות להיות כל כך ארוכות. עברנו באיזשהו מקום, קרית גת נדמה לי, מעולם לא הייתי פה, והיה איזה ילד שישב על ספסל במין פארק קטן, וחשבתי לי, מה עושים האנשים האלו, שתמיד יושבים וניראים כאילו החיים שלהם נורא ברורים, ואז רציתי להיות הילד הזה לרגע, סתם לשבת שם, ועוד כשהאוויר כל כך קריר ונעים בחוץ, זה כאילו הדבר האידאלי לעשות במצב כזה, לשבת בחוץ על ספסל, בטח הייתי משתעממת ושוב תוהה איך האנשים האלו עושים את זה, ולמה להם לא משעמם כמו לי.

קצת קשה לכתוב באוטובוס, והפנקס שלי כל כך קטן שיש הרגשה שעוד משפט אחד ויגמר הדף, ואז כל הדפים, ובכלל לא אמרתי מה שרציתי. ואולי אני כותבת סתם יותר מדי, או חושבת יותר מדי וצריכה להפסיק לנתח.   "

שמעתי המון בית הבובות, והתאהבתי בדיסק שלהם. במיוחד בשיר מי אם לא אני, לא יודעת למה. הוא זה שנתפס. וראינו המון סרטים, המון. יותר מהמיכסה החודשית שלי. כמה זמן לא ראיתי טלוויזיה ככה, לקום בבוקר לתוך איזה סרט, ולהירדם עם אחד. ואפשר לישון איפה שרוצים ולעשות מה שבא, ולשבת על התנור, ולחיות בתוך השמיכה.

ואני והבחור משחקים-לא משחקים, לא יודעת אם הוא פשוט לא רוצה לשמוע ממני, או שהוא אוהב לשחק ככה. צריך איזושהי הרגשת עליונות. בן מאה כמעט, ויותר קטן ממני. אז התקשרתי, ביומולדת, פעמיים, והוא לא ענה. וזה שיגע אותי לחלוטין. אז ביום למחרת, ידעתי שהוא יתקשר, הרי הוא היה צריך משהו שקשור לעבודה, ולא עניתי. מגיע לו. שישתגע קצת.

אבל אני לא אכזרית כמוהו, אז אחרי שעה שלחתי הודעה בנוגע למה שהוא היה צריך בעבודה, והוא לא ענה. יופי לו. אז שלחתי שוב, אם הוא מצא מה שהוא חיפש והוא שוב לא ענה.

וכשדיברתי עם כפיר בטלפון, כי הוא מאמי, והוא כל הזמן שלח לי הודעות של 'איפה את, משעמם לי, אין לי את מי לשגע או למי להציק' וזה כמו לומר 'אני מתגעגע' בדרכו שלו, אז ברקע שמעתי את הבחור כל הזמן, ואת שאר האנשים שם. הרגשתי חסרה לרגע, באמת. היה לי נורא מוזר כל העסק.

אז נמאס לי טיפה מהמשחקים והחלטתי לשחק אותה בוגרת אז אחרי שעה שלחתי לו משהו כמו: 'לא יודעת למה אתה מתעלם ממני, בכל מקרה, לא יצא לי להגיד לך כמו שצריך, אז מזל טוב מותק. שבוע יפה.' באמת שניסיתי להיות הכי בסדר בעולם, אבל הוא לא ענה. שוב. פוקס טענה שאני אובססיבית משהו, ושאני צריכה להפסיק לרצות אותו כבר.

ואני טענתי בתוקף שאני לא רוצה אותו. וזו סתם מערכת יחסים כזו לא מובנת בינינו, ואנחנו בכלל חברים ממש טובים רוב הזמן. רק שבאותה שניה שאמרתי את זה בכלל לא הייתי בטוחה בכל העניין.

וכשחיים לבד, אז גם מבשלים לבד. והכנתי לה את הפסטה המפורסמת שלי, אחרי שירדנו למכולת להביא כל מיני דברים. וכל כך קר שם למטה שזה הופך את כל החזרה לדירה לעסק נורא מרגש. והבניין כל כך נטוש ומפחיד, ואם אחת מאיתנו יורדת למטה השניה חייבת להחזיק את הדלת פתוחה כדי שיהיה לה אור עד שהיא תגיע למטה ותצעק שזה בסדר לסגור. והפלאפון יכול לתפקד כאחלה פנס. במיוחד כשהחשמל קופץ ועושים זוג פרד מי ירד לארון חשמל להרים את המתג.

ואחרי כמה פעמים כאלו, כשמתרגלים לחושך ומחפשים מה מקצר לעזאזל, מגלים שזה הדוד. אז מכבים אותו, וחיים בלי מים חמים.

אז התקלחנו עם קומקום מים. שזה יותר נורא ממה שזה נשמע, באמת. יש מין חלון מוזר בין המטבח למקלחת, וכשהיא התקלחה אני הייתי במטבח, מחממת מים בקומקום ואחר כך מעבירה את המים לבקבוקים גדולים, עד החצי, כדי שהיא תוכל למלא עוד חצי מים קרים, לערבב, ולהתקלח. ואת הבקבוקים אני מעבירה לה דרך החלון. ואז התחלפנו. נהיינו מאומנות בקטע ובמקלחת השלישית זה כבר הלך נורא מהר. אפילו הספקתי לחפוף, עם קונדישינר.

היום בבוקר נהיה לי עצוב, לחזור לחיים האמיתיים פתאום נורא לא עשה לי חשק. ולהיפרד ממנה, כל כך הייתה לי הרגשה של סוף. זהו, אני לא אראה אותה יותר לעולם, היא תחזור לחיים שלה, ואני לשלי. אני אתגייס לצה"ל והיא תחזור הבייתה פעם בשלושה שבועות, תהיה עסוקה עם לפגוש את שאר האנשים בחיים שלה ולעולם לא יצא לה לראות גם אותי.

אני שמחה שנסעתי. לפחות את זה הספקתי לעשות. פעם אחרונה לפני שהכל נגמר, או משהו כזה. כי זה באמת הסוף. סוג של סוף. וגם אם נמשיך להיות בקשר, כי תמיד נהיה, כי נולדתי איתה, ומאז כיתה א' כשלמדתי לרוץ וגיליתי כמה אני איטית וזקוקה לה שתחזיק לי את היד ותריץ את שתינו מהר יותר ידעתי שהיא תמיד תהיה חלק מהחיים שלי, אז זה אף פעם לא יחזור להיות אותו דבר.

לפני שהלכתי היא הייתה במקלחת והיו לי משהו כמו חמש דקות לכתוב לה משהו קצר, זה יצא טיפה ארוך יותר ממה שחשבתי, וריגשי יותר, אבל כתבתי. וחתמתי ב'אוהבת המון המון, תמיד-תמיד. אל תשכחי.'

כשהייתי על האוטובוס היא שלחה לי הודעה שזה היה נורא מרגש, וכמעט גרמתי לה לבכות, ואמרה שזה לא הסוף של שום דבר, וזו רק התחלה ושגם היא אוהבת אותי המון.

זה הסוף, אני יודעת.

יום רביעי, 8/2, 17:10

"  חשבתי שייצא לי לכתוב יותר, מחשבות קצרות שעולות מדי פעם ואין בי שום כוח לעלות על נייר. סתם לכתוב את המובן מאליו..

בדרך חזרה עכשיו, עוד שלוש שעות של אוטובוס. לפחות הספקתי לקנות בטריות לדיסקמן העלוב שלי. מצחיק איך רק ברגעים כאלו של שקט אפשר להעריך את השירים האלו שחודרים לי לאוזניים בווליום לא נורמלי. הכל נהיה ריגשי ולכל שיר נוצרת משמעות אחרת.

אז אני קוראת עוד דף מהספר שאיתי, [מלך החומוס מלכת האמבטיה, אגב. לא סיימתי, אבל הוא חמוד נורא. קליל כזה.] ואחר כך עוצרת לשמוע איזה שיר שאני ממש אוהבת, ולבהות שוב בכל הנוף הזה שכל העולם מתלהב ממנו ואף פעם לא הבנתי למה. את הנוף בצפון עוד איכשהו אפשר להבין, הכל פרחוני, ויש מים. וכאן, כאן הכל חולות.

היא הרגה אותי אתמול בבוקר, היא ממש חשבה שנלך איזה רבע שעה ברגל בשביל להגיע לפסגה עלובה כלשהי, להסתכל למטה ולראות חולות. בקור הזה. באמת שאני לא אבין את זה לעולם.

בכל מקרה, רק עוד כמה שעות של נסיעה, היה לי כל כך הרבה מה לומר אבל פתאום המילים נתקעות. לפעמים בא לי לכתוב על דף את כל הדברים שאני רוצה שייקרו ואז ליצור מהם סיפור דמיוני, כאילו באמת הכל קרה. ואז אני נתקעת, לכתוב סיפור דמיוני זה להתמכר לחלומות.

אז חזרתי לקרוא עוד דף בספר שלי. וזה באמת ספר חמוד, כמעט שהוא עשה לי חשק להתאהב.   "