לא יודעת איפה לכתוב את זה, פה או שם. שם אני הכי אני בעולם, אבל נגעלת מעצמי. ופה אני עוד מנסה לשמור על אנושיות בסיסית. יש בי סוג של טמטום שאני לא בטוחה שאני רוצה להקרין לעולם, אפילו לא פה.

אז לאן כל המחשבות האלו מתאימות. כבר כואב לי הראש.

[אל תנסו להבין, אני מנסה להשתפך קצת בלי חשק להסברים.]

אני עושה את מה שרציתי לעשות מאז שסיימתי את כיתה ה' וגיליתי שרע לי עם עצמי. עשיתי לפחות, עד לפני כחודש. ועכשיו, עכשיו אני מנסה למות כי הצלחתי להרוס את כל מה שבניתי במשך שלושה חודשים. [מה לעזאזל חשבתי לעצמי בחודש האחרון]

לתקן תמיד אפשר. [ברמה עקרונית]

אבל, הזמנים הולכים ומתקצרים. ויש לי חודש. פחות חמישה ימים. וזה בפירוש לא מספיק. גם אם אני אעשה סלטות באוויר.

אז איך הורגים את עצמי בצורה אטרקטיבית מספיק, למשך חודש פחות או יותר, כדי שמשהו ישתנה?

טוב. מסתבר שאני לא יכולה לכתוב ככה.

היה אמור להיות כאן פוסט הרבה יותר מבולבל, אגב. כל השיחות עם האיש פתאום ניראו לי אמיתיות מדי, על גבול העומדות להתרחש ונבהלתי נורא. עבר לי קצת, כי השעות חולפות והכל נראה בדיוק אותו דבר כמו שהוא נראה אתמול, בלי שינויים דרסטיים בכל הנוגע אליו, אבל בכל זאת. הבהלה חלחלה עמוק עמוק וערערה את כל מה שקורה בתוכי.

אני איכשהו מכניסה את עצמי לסיטואציות שאני לא יודעת לצאת מהן, לא סגורה על הסיבה למה. אולי כדי להיראות גדולה יותר בעיניו? [גם ככה אני מרגישה בת חמש] או להיות מושכת יותר? או להפתיע אותו יותר? אני באמת לא יודעת. אולי זה הכל מתערבב ביחד. אבל זה הרבה מעבר למה שאני באמת מסוגלת. או חושבת שאני מסוגלת.

[לפעמים פשוט בא לי ללכת לאיזה באר מטונף באמצע תל אביב, למצוא איזה אידיוט שייראה לי טוב באותה השניה ולתת לו לזיין אותי בשירותים. זה נשמע רע, ידוע לי. אם הייתי מפרטת את הסיבות לכך, זה היה נשמע אפילו יותר רע. אם זה ייתכן.]

[ואם זה היה מחרמנות זה אולי גם היה בריא. זה לא.]

[לא נורא. אני לא מסוגלת. מחשבות כמו איך אני אגיע עד תל אביב לבד באמצע הלילה ואמצא באר נורמלי עולות במוחי. טוב, תמיד הייתי פרקטית.] 

זה לא הוא, הלוואי והכל היה מתחיל ומסתכם בו, ובמה שאני מסוגלת או לא מסוגלת לעשות איתו. אני יודעת בוודאות שזה לא הוא, וזה מה שהכי מפחיד אותי. הכל קשור אליי, הכל זו אני, וכשהוא יעלם [מה שיקרה בסופו של דבר, בצורה בלתי נמנעת] אני אשאר, אני ואותם האישיויים הדפוקים שלי. וזה מה שמנחה את החיים שלי בעשר שנים האחרונות, אז מי אני שבכלל אחשוב שזה יכול להשתנות איכשהו. ותמיד יש איזשהי תקופת זמן של חודש לפני שמשהו קורה. משהו חשוב מספיק. משהו שמטריד אותי מספיק בשביל לבכות עליו, ולא לדעת מה לעשות עם עצמי, ולשבת כאן ולהוציא מילים מגומגמות, בלי יותר מדי הסברים כדי לא להגעיל את עצמי, ועדיין עם שמץ ממה שקיים, כדי כן איכשהו להוציא את זה.

כשהייתי בת 15 וחצי ניסיתי להתאבד. החלטתי שהחיים רעים אליי ואין לי מה לעשות כאן יותר. הייתה איזה בגרות באופק, בהיסטוריה נדמה לי, וחשבתי שהיא בטח מיותרת בשבילי כי אני גם ככה לא אגיע לשום מקום בחיים ותמיד יהיה לי רע, אז אני צריכה למות לפנייה. [מה הטעם בללמוד המון לבגרות ולהשקיע ואחר כך להרוג את עצמי?] אז זה היה הדד ליין. כמה ימים לפני הבגרות הזו או לפני שמתחילים ללמוד אלייה ברצינות.

אף אחד לא היה בבית, התקשרתי לסבתא ואמרתי לה לילה טוב. בלי הסברים בלי כלום, סתם לילה טוב כזה. חשבתי שהיא בטח תשמח לדעת שהיא דיברה איתי שניה לפני שהלכתי לעולמי. אחר כך התקשרתי גם לאחותי שהייתה בעבודה נדמה לי, ואז לאמא, לסבתא השניה ולאבא. אבא היה אחרון. וכמעט שבכיתי לו בטלפון, בחיי.

אז לקחתי את עצמי ואת ההחלטה הסופית שלי, ישבתי על המיטה ובלעתי משהו כמו 20 כדורי אקמול שמצאתי בבית.

ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. אז התחלתי לבכות והתקשרתי לחברה הכי טובה לספר לה מה עשיתי ואיך מתקנים. לא אמרתי כלום בטלפון [דרמטית מטבעי, תודה] רק אמרתי לה שתרוץ לכאן מהר [גרה במרחק מטר וחצי]. כשהיא באה, הייתי כבר שטופת דמעות עם פנים אדומות ונראתי כאילו ירו בי לפני שניה, היא כבר הייתה סתומה מספיק בשביל להתקשר להורים שלי שלא איחרו להגיע עם אחותה של אמא ועוד כל מיני אנשים שהם איכשהו משפחה ואני כבר לא זוכרת שהם היו פה.

ישבתי על המיטה חסרת אונים ולא יכולתי להסתכל לאבא בעיניים. הוא רק ניסה לדבר איתי, הוא ניסה להבין, ולא הצליח. ולא יכולתי להסביר במילים מה אוכל אותי, פשוט לא יכולתי. זו הייתה החומה הכי גדולה שנוצרה בינינו, והרגשתי שהיא נוצרה באשמתי, היא באמת נוצרה באשמתי, כי אני כל כך דפוקה עם עצמי ולא יכולה לחיות כמו בנאדם.

אחותה של אמא הייתה קצת יותר אגרסיבית והכריחה אותי להקיא. היא אחות בבית חולים, והיא כל כך הפחידה אותי עם הסיפורים על שאיבת קיבה וצינורות שדוחפים לי לגוף ושואבים את כל מה שבפנוכו שלא היו לי הרבה ברירות. אז ניסיתי לסגור את דלת המקלחת אחריי למרות שלא ממש נתנו לי ועקבו אחריי כאילו אם הם לא היו מסתכלים הייתי עוד שניה מפרפרת להם על הרצפה ומפסיקה לנשום [ממש. כאילו 20 כדורי אקמול היו באמת הורגים אותי. מסתבר שהייתי ילדה די טיפשה.] בכי מקרה, אמא נפרדה מכל האנשים שאני עדיין לא יודעת מיהם, אבא ישב על המיטה אצלי בחדר ולא הבין מה קורה סביבו, והדודה עמדה מאחוריי בודקת שהקאתי מספיק.

באותה שנה אבא ואמא לא עזבו אותי לנפשי, התחננו שנלך לפסיכולוגים למיניהם, אפילו הצליחו לקחת אותי, פעמיים. עד שהתנערתי גם מזה. לא סובלת פסיכולוגים, הם כל כך בטוחים שהם יותר חכמים ממני שזה יכול להרוג אותי מעצבים.

בכל מקרה, עברו המון ימים והם איכשהו הרפו מעט. הם הבינו שאין להם הרבה ברירות, הם לא יוציאו ממני מילים, וגם לא יצליחו לתקן אותי בעזרת איזה אידיוט שקוראים לו פסיכולוג.

השלכתי את הכל על הבית, ועל העולם, בלי רגע אחד להזכיר את עצמי או לדבר על מה שבאמת מפריע לי, ואיכשהו עם הזמן הכל דעך. ככה זה עם זמן, ככל שהוא עובר הדברים ניראים קטנים יותר ויותר.

ועם הזמן נוצרו דברים טיפה יותר חשובים מתהיות טיפשיות של 'מה יקרה היום אם היא תחליט להרוג את עצמה שוב'.

הבטחתי אלפי פעמים שזה לא יקרה. ושם זה נגמר.

זה נראה כל כך רחוק עכשיו, הגיל 15 הזה. והרגשתי אז שאני כל כך מבינה הכל, כמעט כמו שאני מרגישה עכשיו. אבל בעצם, הכל אותו דבר עכשיו. רק שאני לא מסוגלת להרוג את עצמי. [יש מתנדבים לצורך העניין? מישהו?]

סתם מאוכזבת, ומרגישה הרבה פחות ממה שחשבתי שאני. [אם זה בכלל ייתכן.]

[איך בונים משהו מחדש אם לא מאמינים בכלל שיש בשביל מה לבנות?]

סתם עוד כישלון, ופוסט מבולבל.

לילה טוב.