אחרי אותו הלילה, לא אני ולא הוא העלינו את הנושא שוב. אני הרגשתי רע עם העסק, וניסיתי להיות סימפטית ככל שניתן. הוא מצידו היה עסוק בלהגיב בקרירות אופיינית, איכשהו מחפה על הפגיעה שהוא כנראה ספג מכל העניין, והמשכנו הלאה.

לא היה קשה להמשיך הלאה, בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעבודה ומשאר האנשים שכל הזמן סובבים אותנו, משתנים בהתאם, אבל קיימים. עברו כמה שבועות, חזרנו להיות חברים שוב, לא מזכירים את הלילה ההוא, חלילה. הזמן חולף, חודשים, ואיתו כל אותם דברים חוזרים ונישנים, הפעם מיוזמתי, אם זכור לי נכון. אותן הודעות, אותם מבטים, דיבורים, המבט ההוא שהוא כל כך אהב באותו זמן, הצחוקים, הכיף, ועם כל זה ההתפתחויות.

הלילה ההוא נשכח כלא היה, הוא כבר בקושי חלף בזכרוני, מה שבזמנו היה קורה אחת ליומיים הפך להיות אחת לחודשיים, הבחור עשה רושם כאילו זה לא קרה, ושנינו המשכנו לשחק את אותו המשחק, עדיין מדברים על הכל, צוחקים ומבלים.

עד היום.

זה בא לי משום מקום, כמעט כמו באותו לילה. אני לא בטוחה על מה דיברנו, אני רק יודעת שנאלמתי דום והפכתי עגבניה ברגע שהוא אמר את אותו המשפט. דיברנו על החשק שלי נדמה לי, ועל העובדה שדברים מסוימים השתנו מקצה לקצה בשנה האחרונה. ואז הוא אמר, איך זה שילדה בת 17 יכולה להשתנות כל כך הרבה עד גיל 18. לי תמיד קשה לנהל את השיחות האלו בפרהסיה, איתו אני יכולה ומוכנה לדבר על הכל, אבל כל הנוכחים מקשים עליי, למרות החוסר המדויק בפרטים שאנחנו דואגים לשמור עליו כדי שאף אחד לא יבין.

באותו המשפט נאדמתי. כל כך ניסיתי להתרכז במה שאני עושה ולא להסתכל עליו. באמת שניסיתי להוציא מילים מהפה שלי, אבל הכל היה אטום ולא הצלחתי לגמגם אפילו. הרגשתי שם שוב, בבית הזה, על המיטה הענקית ההיא, שהייתי כל כך עסוקה בלנסות להירגע שאותה אטימות הכתה בי גם אז.

"...כשהבחור בא לנשק אותך אז את פתאום קמה ואומרת לו 'קח אותי הבייתה'..."

רציתי לנסות להסביר, אחר כך, כשהמילים זרמו שוב והוא שינה נושא סוף סוף [כנראה כתוצאה מחוסר תגובה מצידי] הייתי אומרת לו, שזה לא אותו דבר, והכל השתנה מאז. רציתי דברים אחרים אז. ממנו. זה לא יכל להיות פיסי. לא הבנתי את המשמעות של הדברים בעיניו אז. ובכלל, הופתעתי לחלוטין. אני יודעת, זה נשמע לא טוב, ודי אידיוטי, בכל זאת, לא הולכים לבתים זרים באמצע הלילה מתוך מחשבות תמימות. אבל באמת באמת שעברו בי רק מחשבות כאלו באותו הזמן, חשבתי שאנחנו חברים, ושהוא פגוע בגלל המצב ההוא שנוצר אז והוא רק צריך חברה. שמחתי שזו אני, החברה שהוא הזדקק לה באותו הרגע, צהלתי להיות אצלו, להרגיש קרובה טיפטיפה יותר, להתנתק ממה שחיבר אותנו עד עכשיו ולהיות חברים באמת. לתת לקשר בינינו איזושהי אמת.

הופתעתי, נרתעתי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הכל התערבב וקרה כל כך כל כך מהר.

הוא אמר עוד כמה דברים אחר כך, שמעשה פיסי של פעם פעמיים בעיניי יראה אחר כך כניצול. ואני לא יכולה לראות את זה אחרת. ומשהו על זה שהוא בחיים לא היה עושה לי כזה דבר, ושהוא מכיר אותי כל כך טוב. [דיברנו על מישהו אחר, ואיכשהו זה הקרין בצורה מושלמת על אותה סיטואציה.]

בטח לא נדבר על זה אי פעם שוב, השעון מתקתק ואני הולכת. גם אם אני רוצה וגם אם לא. וגם אם נישאר חברים, זה לעולם לא יהיה כמו פעם, אותו הרגע לא יחזור וגם כל האלפים שבאו אחריו.

רציתי לומר כל כך הרבה, רציתי להסביר, ושוב השתתקתי.