שוב אני בורחת הנה, מתקפלת בתוך עצמי, עם אותה שמיכה ירקרקה מזכירה נישכחות מתקופה שספק הייתה קיימת

ואותן המחשבות שכבר לא כל כך מעשיות ולא כל כך רוצות

ורק הכאב

חוזר

אתמול בלילה הייתי אדם אחר

הייתי עושה הכל

שכבתי במיטה עד חמש וחצי לפנות בוקר

סופרת את מספר הפעמים שהדיסק חזר על עצמו בריפיט באותן שעות נצח

התהפכתי אלפי פעמים

ללא יכולת מוחלטת

לישון

הייתי צריכה שתספק אותי

אתה

רק אתה

ולא היית

חלמתי עלייך בכל דרך אפשרית

הרגשתי אותך בכל צורה

אבל

לא היית

עכשיו אלך לי,

עם המשקפי שמש השחורות

סמוקה כביום היוולדי

משפילה מבט

שלא אתקל חלילה בזוג עינייך

אללי, איך לא לימדתני

לשמור לעצמי.

ובעצם,

אולי זו לא אשמתך.

הוא זה שלימד אותי.

ואינני תלמידה בלעדיו.